בגדי הכהן הגדול

כך משבח משורר תהילים את המלך לכבוד נישואיו. יופיו של המלך והדר מלבושיו נועדו להגביר ולהעצים את האהבה וההערצה כלפיו.
השפה העברית שימרה את היחס אל הבגד המפואר בביטוי "לבוש מלכות".
בפרשת "תצוה" מצווה ה' על משה להלביש את הכהנים "לכבוד ולתפאָרת". הרמב"ן מפרש: "אלה הבגדים לבושי מלכות הן, בדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה."
הפרשה מתארת את בגדי הכהנים לפרטי פרטים ומדגישה את הצד האסתטי.
למשל המעיל: "וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ; שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג, כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה-לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ. וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל-שׁוּלָיו סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב. פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב. וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ" (שמות כ"ח 31-35).
הדרו של המעיל מעורר כבוד. אך יש לפריטיו השונים גם פונקציות מעשיות – הכהן צריך להישמע  בצעדו בהיכל. כיום, כשאין מקדש, כל מי שנושא את ספר התורה בתוך הקהל הריהו הכהן הגדול. בצעדו/ה בין האורחים בבית הכנסת, מצלצלים פעמוני המעיל והרימונים ואותה חרדת קדש של פעם חודרת שוב ללבבות.
לפריטי הלבוש של הכהן היו פונקציות נוספות. בפרטי הלבוש היו פרטים שעניינם היה בתחום החובות הציבוריות והמוסריות של המכהנים בקדש. כיצד? למשל – על כתפות האפוד היו שתי אבנים ועליהן שמות שנים עשרה השבטים. לשם מה? מסביר הכתוב: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה', עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן" (כ"ח, 12) .
כלומר, אהרון נשא את בני ישראל באפן מטפורי על בגדיו כדי שיזכור תמיד שאין הוא אלא משרת הציבור וצרכי הציבור צריכים להיות לנגד עיניו.
לפעמים יכול הציבור להיות לטורח על משרתיו. במקום להודות להם על עשיתם מחטט הצבור במגרעותיהם, מחפש אחר כשלונותיהם מצפה מהם להענות לכל דרישותיו.
לרגעים כאלה יש לכהן חושן ובו משובצות שתים עשרה אבנים טובות, אבני חן:  אֹדֶם, פִּטְדָה וּבָרֶקֶת. נֹפֶךְ, סַפִּיר וְיָהֲלֹם. לֶשֶׁם, שְׁבוֹ, וְאַחְלָמָה. תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה.
רשימת האבנים חוזרת כמעט כולה כאבני גן עדן בספר יחזקאל (כ"ח). אבני גן עדן מייצגות את השלב הראשוני, הטהור. הן נמצאות על החושן כך שתזכרנה לנושאן את האדם או  העם החף מפשע, את האדם או העם במצבו הראשוני התמים, ואת הרצון לשוב אל מצב מוסרי זה.
בחשן היה פריט מרתק נוסף: "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל  לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה', וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ, לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (כ"ח, 30).
מהם האורים והתומים ועל שום מה נתפר כיס מיוחד בחשן שבו הושמו ומה משמעות השם" חושן "בפרט?
חלק זה של החושן קשור למסתורין היהודי. אין אנו בטוחים בגיזרון השמות "אורים ותומים" אם הם לשון אור ותום, או ארר ותמם (סיום). אולם דומה שהם היו מעין אורקֵל אלוהי.
פרופ' יצחק אבישור מסביר שלא ברור מה הייתה צורתם של האורים ותומים. ייתכן שהיו אלה שתי אבנים, או שתי פתקאות, שעליהן נרשמו שתי המלים. מכל מקום, נראה לו שהשמות היו ניגודיים, האחד בגדר תשובה שלילית והשני בגדר תשובה חיובית והשואל ב"אורים ותומים" צריך היה לנסח את שאלתו כך שתאפשר תשובה של "הן" או "לאו".
התשובה שניתנה ע"י הכהן הייתה כפסק דינו של אלהים. יש לנו כמה ספורים במקרא על מנהיגים ששאלו באורים ובתומים. למשל, בעת מינויו של יהושע כמחליפו של משה נאמר: "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' " (במדבר כ"ז, 21). גם שאלות ששאלו מנהיגים אחרים את הכהנים היו ככל הנראה ב"אורים ותומים" גם אם לא נאמר כך במפורש. למשל במקרה המלך שאול ששאל באלוהים אם לרדת אחרי הפלישתים (שמואל א' י"ד, 37), במקרה המלך דוד ועוד.
האורים ותומים נישאו קרוב ללב הכהן והיו אמצעי הקשר בין הכהן לאלוהים. דרך אבנים אלו נתן הקב"ה משפטו, לכן נקרא החושן – חושן משפט.
מדוע דווקא אבנים? הנה כמה רעיונות והנושא פתוח למחשבות יצירתיות נוספות.
האבן מסמלת את הטבע, הקיים, היש. במקרא מסמנת האבן יד, מקום ציון שנמשח בשמן והופך מצבה. האבן היא זו שעליה הניח יעקב אבינו ראשו בצאתו מא"י וגילה כי יש אלהים במקום. לכן קרא למקום ההוא בית אל לאמור – האבן היא ביתו של האל, אך גם ביתו של האדם. אין כאבן מסמלת את אפיינו, חזקים ויציבים מחד, אך גם מתפוררים בקלות, מאידך.
אם כן, נשא הכהן את החושן, כמסמל את מקום הויעוד שבין אדם ואלוהים. זו הסיבה שנשא אותו על לבו, כדי לוודא שיש בית לאלוהים בכל אשר נמצא.
הבית אינו רק בית ויעוד. הבית הוא התזכורת למקור (תום גן עדן). הבית הוא תזכורת לחובות המוסריות (חשן משפט). חסידים נהגו לומר על המשפט "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ" – כשם שהלב מרגיש ראשון בכל כאביו של הגוף, כך גם אהרון היה מרגיש בצערו של כל אדם מישראל והיה מתפלל בעדו.
אם נסכם את פרטי הלבוש המעטים שהתבוננו בהם נוכל לומר שאף שנדמה היה שעקרו "לכבוד ולתפאָרת" אין ביטוי זה מכוון להדר ונוי חיצוניים גרידא, אלא להדר ונוי פנימיים. הבגדים היו לכבוד ולתפארת כשייצגו תכונות ומידות פנימיות, לכבוד ולתפארת.
נושאי המשרות הציבוריות בעולם העתיק הולבשו במחצלות פאר לא כדי להאדיר את תפקידיהם (אם כי גם פן זה היה קיים בבגדי הכהונה), אלא כדי להזכיר להם את חובותיהם המוסריות, את היותם משרתי האל מחד, והאדם מאידך.
האבנים על החושן ודאי הכבידו על הבגד לאמור יש הרבה כבוד בתפקיד אך גם כובד רב במשא הציבורי.
ראויים בגדי הכהונה להחקר ע"י בעלי משרות ציבוריות בימינו. דומה שהאזור שלנו רותח משום שנושאי משרות אחדים הפכו את הבגדים החיצוניים לעיקר. הם עקרו את החושן ממקומו, ושכחו כי הבגדים הם תזכורת למשא העם וצרכיו. הבגד הפך לבגידה עד שהעמים לא עמדו עוד בנטל הכבד ולבשו בגדי נקם כדי להביא לעצמם ישועה. זה נכון לא רק בעמים סביבותינו.  זה נכון במידה גם אצלנו.
כשיחפוף הבגד את מעלות נושאיו אולי תשרה עלינו רוח הקדש ונזמר להם שירי ידידות ברוח משורר תהילים. ועד אז טוב שיעיינו בפרשה.