וה-שאלה הנשאלת היא "איפה אתם בחג?". המסורת שלנו מוסיפה לאווירה: בשבת שעברה ציינו את "שבת פרה" כהזמנה להכנה רוחנית. השבת היא "שבת החודש", שבת מברכים ראש חודש ניסן, בה אנחנו קוראים מספר שמות על הסדר הראשון במצרים וגם על הסדר לעתיד לבוא, שיהיה בבית המקדש השלישי, המתואר בספר יחזקאל. השבת הבאה ידועה כ"שבת הפסקה" (הפסקה בשבתות המיוחדות), ולבסוף – "שבת הגדול", השבת לפני פסח. וסוף סוף, מגיע ליל הסדר – כל האורחים מצטופפים סביב השולחן, קוראים בהגדה, השיחות מתלהטות, אוכלים עד שהבטן מתפקעת, הילדים משתוללים עד חצי הלילה, ואט אט כל אחד מוצא מקום ליפול, מותש מהמחשבה – איך הכל עבר כל כך מהר.
כל ההכנות ו- "הופ" נגמר.
השאלה היא: מה יותר חשוב: ההכנה – כלומר התהליך שהוביל לאירוע – או האירוע עצמו?
בפרשת החודש שאנחנו קוראים כמפטיר לקריאת התורה בשבת, נאמר: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, 2). ניסן הוא החודש הראשון. הרמב"ן (שחי בספרד במאה ה-13) מסביר שניסן הוא החודש הראשון "כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול (של יציאת מצרים), כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר….וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה (שהמסורת אומרת שהעולם נברא בתשרי), אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזכרון גאולתינו". חודש ניסן כולו, ולא רק סדר הפסח, ניתן לנו כדי להכין את עצמנו לזכרון הגאולה האישית וזכר גאולת העם. חודש של הכנות הוא מתנה עבורנו, הוא מאפשר לנו להעריך את משמעותו של כל מעשה הסדר, אכילת המצות, וכל מה שסביב החג.
פרשת השבוע, פרשת תזריע, פותחת במלים "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא" (ויקרא יב, 2) וגם כן בהמשך "וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה" (ויקרא יב, 5 ).
בלי להיכנס לנושא ההבדלים המגדריים, אנחנו רואים שהתורה מציעה תהליך ששיאו הוא הקורבנות שהאישה מביאה לכהן לציון הלידה. בעניין הזה, רבינו בחיי (שחי בספרד במאה ה-13) אומר, "גזרת הכתוב הוא שהטומאה שבעה והטהרה כמו כן שבעה…גם השמחה שבעה, והאבלות כמו כן שבעה, והכל דרך אחד להם."
יש ערך בהכנה ובתהליך כמו שיש ערך לאירוע השיא. במהלך הסדר אנחנו מחיים את הגאולה – האירועים ההיסטוריים משוחזרים לנגד עינינו במהירות ובאינטנסיביות. אבל ההכנות של חודש ניסן עוזרות לנו להתבונן ולהפנים את המשמעות של אותן התרחשויות. כמו כן, יש כאן מסר להורים טריים שנולד להם בן או נולדה להם בת לא להיות כל הזמן בציפייה לתוצאות – מתי הוא ירים את הראש? מתי היא תזחל? אלא לשהות בתהליך ולהיות נוכחים בו בכל רגע ורגע. כך גם כשנפטר אהוב, תקופת השבעה נותנת לנו אפשרות להיות עם הכאב. נגיע ליום שחייבים להחביא את הכאב ולצאת אל העולם. אבל אמור להיות זמן לשהות איתו.
כאשר אנחנו בעיצומו של אירוע, אנחנו כל כך שקועים בתוך הרגע שכמעט אין זמן לחשוב לעומק ואנחנו נסחפים לתוכו. לעומת זאת, הזמן לפני האירוע הוא הזמן בו אנחנו מקבלים החלטות על עיצוב האירוע. אנחנו משתתפים במשא ומתן שכופה עלינו להביע את ערכינו ולדרג אותם, להגדיר קווים אדומים, ולהגיע לפשרות הדרושות. דרך השיחות וההרהורים האלה, אנחנו מגשימים את מהות קיומנו.
מי ייתן שנמצא כולנו משמעות והגשמה בתקופה המרגשת הזאת של ציפיות והכנות כמו גם בכל תקופות חיינו.
שבת שלום