"וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל בני ישראל לאמור: אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נידת דותה תטמא… ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כנדתה" (ויקרא י"ב, א-ב, ה)
בתאור ההולדה בפרשת "תזריע" שני שלבים:
1. הזרעה
2. לידה
לא ברור מפשט הפסוק אם כוון הכתוב את השימוש בשורש ז.ר.ע. (שהושאל מן הצומח "דשא עשב מזריע זרע" בר' א, יא) רק להולדת בן או גם להולדת בת. כיוון שלא כתוב "ואם נקבה תזריע ותלד…" אלא רק "ואם נקבה תלד" אפשר להניח כי השורש ז.ר.ע. מתייחס בלעדית להולדת בן.
בתלמוד משתמשים בשורש ז.ר.ע גם לגבי הזכר וגם לגבי הנקבה: "שלושה שותפין יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרניים ומח שבראשו ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה, וקלסתר פנים וראית העין ושמיעת האזן ודבור פה והילוך רגלים ובינה והשכל…" (נידה לא ע"א)
השימוש המקראי בפעלים שונים לתיאור ההולדה אינו השוני היחיד בין תאור הולדת בן לתאור הולדת בת – יש שוני גם במספר ימי הנידה שלאחר הלידה:
לאחר זכר: "וטמאה שבעת ימים"
לאחר נקבה: "וטמאה שבועיים"
מדוע הטומאה שלאחר לידת הבן שונה מזו שלאחר לידת בת – האם יש שוני בתהליך הלידה? האם יש פה העדפה של הבן כי הוא המשכיות הזרע?
חכמים בגמרא פרשו כך את הכתוב: "ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה-עשר? זכר שהכל שמחים בו מתחרטת ביום השביעי, נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת ביום הארבעה-עשר". (נידה לא ע"א)
מה פרוש מתחרטת? הנחת חז"ל היא שכאב הלידה יגרום לאשה להשבע שלא תזדקק עוד לבעלה, כלומר לא תקיים אתו יחסי מין. להבנתם, היא תתחרט על שבועה זו בהפרש זמנים שונה לאחר לידת בן ולאחר לידת בת. זכר, שהכל שמחים בו כי הוא זכר, היא מתחרטת על שבועתה שבעה ימים לאחר הלידה ואילו אחרי לידת בת היא מתחרטת רק לאחר ארבעה עשר יום.
קביעת ימי הטומאה לאחר לידת בן ובת מוסברת אפוא בצרכיה הרגשיים של האם. במובלע אנו שומעים כי בלידת בן מרובה השמחה מאשר בלידת בת – תפיסה שחכמים דבקו בה. בעקבות יחס מעדיף זה לבנים מצאו בגמרא שיטות מתוחכמות שיביאו, לדעתם, להולדת בנים: "כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הוין ליה (יהיו לו) בנים זכרים" (ברכות ה ע"ב) או "כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הוין ליה (יהיו לו) בנים זכרים" (נידה לא ע"א).
בעולם הקדום עוררו האונות המינית והפריון רגשות עזים. כל נושא המחזור הטבעי של האשה נתפס אז כטומאה הדורשת הרחקה. מכאן ביטויים כמו נידה (שמשמעה התרחקות, מהשרש נ.ד.ד.) ודותה מלשון ד.ו.ה. היות חולה. יולדת, שזה עתה הפגינה פוריות, היתה פגיעה במונחים דתיים, לכן הורחקה מן המקדש ומחפצי קודש למען טובת הקהילה. בהרחקת היולדת היה רצון לשמור על החיים מפני כוחות הרע והטומאה. תקופת הרחקה זו הוכפלה לאחר לידת בת משום שזו היא למעשה לידת יולדת פוטנציאלית נוספת.
פרשת "תזריע" – עוסקת בצד הגופני של הלידה כי עיקר עיסוקה בהלכות טומאה וטהרה. זה אופיו של ספר ויקרא. נשווה בין גישה זו של פרשת "תזריע" לבין הגישה הנמצאת בספר בראשית בתיאור לידת שני הבנים הראשונים בעולם.
בד"כ מתאר המקרא את הלידה בשרש י.ל.ד. לדוגמא – בראשית ה', א': "זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו… ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת. ויהיו ימי אדם אחרי הולידו את שת שמונה מאות שנה ויולד בנים ובנות" וכך הלאה לאורך כל הגיניאולוגיה שבפרק זה.
במקום אחד השמוש שונה – בלידת קין!
"והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'" (בר' ד' א') אבל בלידת הבל (השני לבנים) חוזר המקרא לשמושו הרגיל: "ותסף ללדת את אחיו את הבל" (שם ב') להבדיל מ- "אשה כי תזריע" של פרשת "תזריע" יש כאן תאור של תהליך:
1. ידיעה
2. הריון
3. לידה
4. הערכה/קריאה בשם
אביא כאן כמה מסרים שעולים מן הכתוב לגבי הלידה ומערכת היחסים בין הנולד למולידיו.
על השמוש בביטוי "והאדם ידע" מסביר המדרש (בראשית רבה, פרשה כ"ב, ב'): "ר' הונא ור' יעקב בר' אבין בשם רב אבא בר כהנא אמר: לא שמשה בריה קודם לאדם הראשון. 'וידע' אין כתיב כאן, אלא ו'האדם ידע את חוה אשתו' – הודיע דרך ארץ לכל". השוני במבנה הלשון בא ללמדנו שהאדם הפיץ את ההבנה כיצד לקיים יחסי מין. האקט הבסיסי של קיום יחסי מין בין זכר ונקבה מתואר כמעשה תרבותי של קנית ידע. האדם הראשון למד לקיים יחסי מין ואחר כך לימד והודיע זאת לכל הבריות ולכל החיות.
"דבר אחר: והאדם ידע – ידע מאיזו שלוה נשלה, ידע מה עבדת ליה [עשתה לו] חוה" (שם).
הדעה האחרת במדרש אומרת: האדם הגיע להערכה ולהבנה של תוצאות הגרוש מגן עדן, הוא הבין מאיזו שלוה נושל והבין מי היא זו אשר נישלה אותו. האשמה מוטלת על האשה.
את משמעותן של השלוה ושל הקללה יכול היה האדם לדעת רק לאחר הגרוש מגן עדן. מדרש זה קושר את הידיעה המינית עם אכילת הפרי מעץ הדעת ואת תוצאות מעשה זה עם הגרוש מגן עדן.
הסבר נוסף במדרש הנ"ל: "אמר רב אחא: חויא חוייך ואת חויא באדם" [הנחש נשך אותך ואת נחש לאדם]. מה ידע האדם? שחוה קלקלה – שחוה היא הנחש האמיתי. הידע כאן מוסבר כהבנה עמוקה באופיה של האשה. בעל המדרש יוצא מתוך הנחה שדו השיח בין הנחש לחוה לפני האכילה מעץ הדעת הוא דו-שיח פנימי בלבה של חוה. חוה- אשמה.
אולם חוה שקלקלה במובן מסוים גם תקנה. חוה נתנה שם לבנה "ותאמר: קניתי איש את ה' " הקושי בהבנת הביטוי "את ה' " יצר מדרשים רבים.
לפי רש"י "את ה' " פירושו – עם ה'. כשברא ה' אותי ואת אישי הוא לבדו בראנו אבל בזה (בבן) שותפים אנו עמו.
אומר הרמב"ן – והנכון לי שאמרה הבן הזה יהיה לי קנין לה' כי כאשר נמות יהיה במקומנו לעבוד את בוראו. אדם דאג להודיע לעולם דרך ארץ בענין קיום יחסי מין בין זכר ונקבה. חוה דאגה להודיע לעולם את דרך עבודת הבורא – באמצעות ההמשכיות הרוחנית של הדור הבא.
ארנולד ארליך (פרשן בן המאה ה-19): "וטעם קנין האיש כי היולדת תיקר נפשה בעיני בעלה כמו שאמרה לאה כשילדה את ראובן: 'עתה יאהבני אישי' (בר' כ"ט, 32) ואמרה: קניתי את ה' לפי שהיה לה זה לאות שנמחל עוונה." חוה שנתרחקה מבעלה לאחר חטא האכילה מעץ הדעת מחפשת קרבה. לא רק הזרעות מענינות אותה אלא אהבה, קרבה נפשית!
קשה ולא נוח לנו היום לראות בהולדה ענין של הזרעה גרידא. אנו מעדיפים את הגישה מתוך מסכת נידה המוזכרת בראשית הדברים, הגישה הרואה בהולדה תהליך של שותפות האדם במעשה בראשית: "שלשה שותפים הם באדם- הקב"ה ואביו ואמו".
שבעים פנים לתורה. יש בה מזה וגם מזה. בתורת כהנים רואים אנשי הדת את הלידה בקונטקסט של טומאה וטהרה אבל בספר בראשית, שהוא מיתוס התהוות העולם והאדם, הלידה היא אקט של קירבה לבורא עולם.
אם נשוב ונקרא את ספור הבריאה בספר בראשית פרק א' נוכל להעמיד את האיש והאשה כברואים שווים, שניהם ברואים בצלם. הולדת ילדיהם הראשונים, אפוא, היא מימוש צלם אלהי זה. לו כך קראו הכהנים את פרק א' בבראשית היה משך הזמן להיטהרות לאחר לידת בן ובת – זהה. אבל – דור דור ודורשיו.
נושא היחס ללידה אינו נושא עיוני גרידא, יש לו השלכות מעשיות. יולדת טמאה שבעה ימים לאחר לידת בן ומטהרת לאחר ארבעים יום, והיא טמאה ארבעה עשר יום לאחר לידת בת ומטהרת לאחר שמונים יום. תקופת הטומאה היא תקופה של ריחוק ממנה. בימי נידתה "נודד" בן זוגה ממנה והלאה. ישנן חברות בהן ישנים בני הזוג בחדרים נפרדים או, לפחות, במיטות מורחקות. יחס שכזה ליולדת מותיר אותה בודדה באחד מרגעיה הקשים, אך גם המשמחים ביותר. במקום שותפות זוגית יש פה ריחוק וניכור.
כרבה בתנועה ליהדות מתקדמת אני רוצה להמליץ לנו לא לקבל את ההתייחסות הפולחנית אל היולדת ולאפשר לבני הזוג לחוות ביחד את בריאת ילדם, פלא היצירה הגדולה מכולם, בה הם שותפים לבורא עולם.