"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן־לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ" (דברים ט"ז,18) ואומרים לנו שבשערים ממש. זה מובן מאליו כמעט, מכיוון שעשיית משפט צדק רצוי שתיעשה במקום שהוא "מחוץ לעצמינו" – והשער הוא מקום היציאה החוצה. כתוב "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל־פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל־רִיב וְכָל־נָגַע׃" (דברים כ"א, 5 פרשת עגלה ערופה) וכתוב גם "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל־הַכֹּהֵן׃ וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא
נֶגַע־הַצָּרַעַת מִן־הַצָּרוּעַ׃" (ויקרא י"ד, 2-3 תורת המצורע). ישנה מסורת מקראית הרואה בכהנים מי שאחראיים על פעולת הבדיקה והריפוי – הן של נגעים אישיים והן של נגעים חברתיים. בהקשר של שאלת הסליחה לעצמינו מעניין לשים לב שפעולת הטיהור (בין אם ממחלה או מחטא דתי או חברתי) דורשת יציאה החוצה מתוך מה שמוכר לנו. יציאה החוצה מתוך ה"מחנה" ויציאה החוצה מתוך ה"עצמי" הן תנאי להחלמה, ושיאה של אותה החלמה חייבת להגיע מתוך מפגש עם מישהו אחר ממני – שאותו מסמלים הכהנים בני לוי. אלה המלווים את העם ומשכינים שלום שבגוף ושלום שברוח.
הנביא זכריה אומר לנו "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם׃" (זכריה ח, 16), דברו אמת, כלומר, דברו באמת. התנאי למקום של "אמת ומשפט שלום" בשערינו תלוי ביכולת להגיע למצב של דיבור אמיתי בין אדם לאדם. דיבור של מי שיוצאים החוצה מתוך הסיפור הפנימי והפרטי שלהם.ן ופוגשים את מרחבי נפשה.ו של אדם אחר.
מכאן שלא ניתן לנו "לסלוח לעצמינו", מכיוון שלא רק "משפט" אלא גם ריפוי וניקוי חייבים להיעשות יחד עם אנשים אחרים. עלינו לקחת את תקופת השנה הזו כזמן של יציאה אל מחוץ לשערי הנשמה והנפש, והזדמנות לערוך משפט שלום. למשפט מסוג זה נצטרך למצוא מלווים נאמנים שידעו לשמוע את סיפורי השנה החולפת, וידעו להביא אותנו לדיבור אמיתי עם מי שפגע בנו או נפגע מאתנו. כך בחיינו הפרטיים וכך בחיינו הקהילתיים והציבוריים.
שבת שלום וחודש מבורך