בפרשתנו מופיע פסוק אחד שהוא לדעתי מן החשובים בתנ"ך כולו: "צדק צדק תרדוף, למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך" (דברים, ט"ז כ').
מפרשים שונים נתנו הסברים לכפל הזה של המילה "צדק".
רב סעדיה גאון (סעדיה בן יוסף אלפיומי, ראש ישיבת סורא שחי בשנים 882-942 בבבל) מסביר "צדק צדק תרדוף" במילים: "ורדוף הצדק המוחלט". פירוש דומה אנו מוצאים אצל רבי אברהם בן מאיר אבן עזרא (ספרד 1089-1164) שכותב "וטעם שני פעמים לדבר צדק שירוויח בו או יפסיד, או פעם אחר פעם כל ימי היותך או לחיזוק". את הפירוש הזה הייתי מתרגם לשפה שלנו: צדק ורק צדק תרדוף. אל תרדוף אחרי דברים אחרים. קצת מזכיר לי את הדימוי של יהודים שהכרתי בצעירותי בחו"ל, שהיו עסוקים כל ימיהם בחיפוש אחר הצדק ואיך לתקן את העולם כדי שיהיה צודק והגון יותר, טוב יותר. פירוש אחר מביא הרב עובדיה ספורנו (אטליה 1475-1550) כאשר הוא כותב "כשתיתן לך שופטים אתה, הממנה את השופטים, בחר את היותר שופטי צדק, אף על פי שאין בהם כל כך שאר תכסיסים הראויים לדיין כמו שלימות הקניין ושלימות הגוף" ( הכוונה למראה חיצוני ומעמד כלכלי) כעניין "אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו" (ש"א ט"ז ז').
הצדק הוא דבר פנימי ולא חיצוני. ממנו אנו לומדים שהצדק צריך לא רק להיראות, אלא בעיקר להיעשות. בימינו יש לא מעט ניסיונות במקומות מסוימים להראות כאילו הצדק נעשה בשביל הפרסום והתעמולה, אך הוא לא נעשה באמת, במהותו, וכדי שיתקיים לאורך זמן.
מפירושו של רבי אברהם אבן עזרא אנחנו לומדים שצדק לא נעשה רק שאנחנו מנצחים (בלשונו מרוויחים), אלא שצדק תקף גם כשאנחנו "מפסידים". השאיפה לצדק איננה זהה עם השאיפה שכולם יקבלו את דעתנו האישית, למרות שלפעמים נדמה לנו שאנחנו, ורק אנחנו, צודקים.
בתלמוד הבבלי (סנהדרין דף ל"ב ע"ב) מפרשים "צדק, צדק תרדוף" במילים: "הלך אחר חכמים לישיבה". שם מזכירים רבנים מפורסמים והם: אליעזר, ר' יוחנן בן זכאי, ר' עקיבא, ר' מתיא, ר' חנניה, ר' יוסי, ר' יהודה הנשיא, תוך כדי ציון הערים בהם הם לימדו תורה. מעיון בסוגיה התלמודית מסתבר שלגבי הפסוק "בצדק תשפוט עמיתך" יש נטייה רבה יותר לפשרות ואילו "צדק, צדק תרדוף" מתייחס יותר לעשיית דין צדק. כך מפרש רש"י (רבי שלמה בן יצחק גדול מפרשי התנ"ך והתלמוד שחי בשנים 1040 עד 1105 בצרפת): "הלך אחר בית דין יפה" כאשר הדגש הוא על עשיית דין צדק במערכת המשפט של בית הדין.
הרמב"ן (רבי משה בן נחמן שחי בספרד בשנים 1194-1270) כותב בפרושו שהכפל הלשוני של צדק הוא שיש "צדק ראשון, צדק ממש וזו השכינה לכתיב צדק ילין בה. ומאי צדק שני שמפחיד את הצדיקים". כלומר, שהצדיקים לא יודעים אם אכן יזכו לצדק עליון. הייתי מסביר, במונחים שלנו, שמדובר על צדק בעולם הזה וצדק בעולם הנצחי. אנחנו מתלבטים לא מעט אם סוגיית הזמן קשורה לעשיית הצדק. רבים מאתנו רוצים לראות את הצדק נעשה בעולם הזה, ואם אפשר – ממש עכשיו ומיד. לא תמיד יש לנו סבלנות להמתין עד שמערכת המשפט הישראלית תעשה צדק ונדמה לנו שתחנות הצדק עובדות לאט.
פרושים רבים אחרים נתנו לפסוק זה. חלק אמרו שהכפל הוא כדי להדגיש שרק צדק צריך לרדוף ולא דברים אחרים, ושצדק צריך לרדוף בדרכים צודקות. שהצדק צריך להיעשות ע"י כולם, ולא לבקש שרק השופטים יעשו צדק ואנחנו נהיה פטורים ממנו.
בתקופתנו, כמו בתקופות קודמות, השאיפה לצדק הינה חשובה והכרחית, אך נשארת כאידיאל שמנסים להגיע אליו, לא תמיד בהצלחה.
בימינו אלה אנחנו עדים לתופעה חברתית רחבת מימדים שבתקשורת קוראים לה "מחאת האוהלים", אך היא חלק אינטגראלי ובלתי נפרד מהשאיפה לצדק במסורת היהודית לאורך כל הדורות. רבים מאתנו בעם שותפים למה שהתנועה הזו מסמלת, כי כולנו רוצים לראות חברה ישראלית שבה הפער בין העשירים ובין העניים הוא לא תהומי. כולנו רוצים חברה שאין בה קיטוב חברתי כה בולט, המבטא מציאות של חוסר צדק חברתי. למעשה כל אחד מאיתנו נושא בעול שלו ואנחנו כולנו מתפללים, מקווים ומייחלים שהאוהלים שלנו יהיו אוהלי צדק, אהבה ושלום.
לפני מספר שנים הושמע מעל גלי האתר שיר פופולארי מאד של הזמר דני ניב, המכונה "מוקי", בו נאמר שכולם מדברים על שלום ואף אחד לא מדבר על צדק. אמנם החשש של חלק מאיתנו הוא שכשם שהלחן של מוקי נעלם וכמעט אינו מושמע היום, כך גם מחאת האוהלים תעלם כלא הייתה, ועולם כמנהגו נוהג.
למזלנו, תורתנו הקדושה יודעת להזכיר לנו כל הזמן את הערכים הנעלים והנצחיים של עמנו ומורשתנו, בהם צדק, אמת, שלום, אהבה, אמונה, חמלה, המקבלים את המקום הראוי להם. באמצעות הערכים המקודשים של עמנו, מבטיחה לנו התורה שנצליח לרשת את ארץ ישראל לאורך זמן. לא נוכל לשבת כאן אם איננו מתנהגים בדרכי הצדק והמוסר של נביאי וחכמי ישראל.
מי ייתן וכולנו נתרום את חלקנו לקיים חברה צודקת ושוויונית יותר, שנדע להתייחס אחד אל השני בצורה הוגנת והולמת, בצורה הומאנית ויהודית.