המסורת מתייחסת אל שערי התשובה כשערים פתוחים, למען מי שמודע למחדליו ורוצה לתקן ולשנות. שפת היומיום העממית כינתה תהליך זה, בטעות, חזרה בתשובה. ובאמת אין זו חזרה בתשובה, אלא החלטה לשנות דברים מסוימים באורחות חיינו, ולאמץ דרכי התנהגות שונים ממה שהתרגלנו עד כה.
שבחודש אלול, שההכנה לקראת הימים הנוראים מעצימה את הצורך בשינוי אפשר לומר ששערי הסליחה והכפרה פתוחים עוד יותר לתועלתה של החברה כולה.
בניגוד "לדעה המקובלת", רבנים ורבות אינם בעלי קשר טוב יותר עם האלוהים, ואין הם יודעים טוב יותר מחברי קהילותיהם מה מבקש מאתנו בורא עולם. אין אדם שיכול לומר כי הוא יודע את רצון האל ודרכי פעולתו. מי שאומר זאת הוא מתחזה ושרלטן. מה שרבנים יודעים במפורש הוא התוויית הדרך בפני חברות וחברי קהילותיהם והדגשת החשיבות הרבה שמיחסת היהדות ליחסים שבין אדם לחברו. לכן חלקה היהדות בצורה בלתי שווה את התקופה שבין ראש חודש אלול ויום הכיפורים: ארבעים יום המחולקים לשלושים ותשעה ימים שעניינם המרכזי הוא תקנת החברה ויחסי אנוש, ויום אחד בלבד שענינו הוא ביחסים שבין אדם למקום.
כך מלמדת אותנו המשנה (מסכת יומא פרק ח' משנה ט): דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ (ויקרא טז). עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.
אם נבחן את יחסינו בקרב בני האדם: בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, בין ההורים לבניהם, בין מורים ותלמידיהם, נבחין כי פעמים רבות יש מי שפותח את השער ויש מי שעומד על הסף ואיננו נכנס. ההיסוס הזה להתמודד עם השער הפתוח לרווחה הוא הגורם המרכזי לבעיות שבין אדם לחברו.
הפרשה פותחת בהתייחסות לאותם שערים פתוחים כשהיא מציינת: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך".
אין כאן, לדעתי, רק ציון העובדה שתחנת המשטרה הקדומה ובית המשפט הקדום היו בשער העיר. עצם העובדה שפרשת שופטים נקראת תמיד בתחילת חודש אלול, יש בה מן האמירה להתייחס גם אל השער הפתוח: שער הסליחה והכפרה. פרשתנו מזמינה אותנו להיכנס בשערו של חודש אלול ולמצוא את אותם סעיפים הקשורים לאורחות חיינו עליהם יש לתת את הדעת בפתיחתה של התקופה. חודש אלול מפציר בנו: היכנסו בשערים, הם פתוחים עבורכם. אל תשאירו אותם ריקים… היכנסו!!!
על פי המסורת, בראש חודש אלול חזר משה רבנו ועלה להר סיני. הוא נשאר בהר ארבעים יום וארבעים לילה וירד בערבו של יום הכיפורים. עלייתו השנייה הייתה בעקבות מעשה עגל הזהב ושבירת הלוחות הראשונים. ירידתו מההר מסמלת את סיומה של תקופה. לכן, לכל משך הזמן שבין עזיבת משה את המחנה ועד שובו אליו, אנו תוקעים בשופר כדי לזכור את מעשינו, כדי לזכור ששערי שמים – שערי הסליחה והכפרה פתוחים עבורנו.
עם תקיעת השופר, מראש חודש אלול והלאה, אנו שבים ושומעים את מה שכבר שמענו בעלייה הראשונה של משה להר סיני: "אנוכי ה' אלוהיך". אנו שבים ומכינים את עצמנו לפרק זמן חדש, לעוד שנים עשר חודשים בהם אנו חייבים להשתדל לחיות על פי אורחות החיים שבקשנו לאמץ לעצמנו, לנסות ולממש את אותם סעיפי תיקון באורחות חיינו.
האם נצליח בכל ההחלטות שנקבל על עצמנו? – בדרך כלל לא !!! אבל לנסות אנחנו חייבים. הבה ננסה לעבור בשערים הפתוחים לרווחה.
שבת שלום וחודש טוב