שופטים ושוטרים – המערכת השיפוטית אשר עליה מוטלת גם הסמכות המחוקקת ובה קשורות הוראות לסדרי השיפוט ודיני עדות. והרשות המבצעת המתלבטת בשאלה האם אנו צריכים להמליך עלינו מלך ככל העמים שסביבנו?
אולם דווקא בעניין אחר אני מבקש/ת לדון כאן, וזו פרשת "עגלה ערופה". דווקא על הפרט האחד הזה, בסיומה של הפרשה אני מבקש להרחיב.
קרה רצח בישראל, והוא לא הובהר, האשמה רובצת על הציבור כולו, שבמסגרתו אירע הדבר, ונערך טקס מחריד ורב רושם כדי להביא ללבם של בני האדם את העובדה שבמסגרת חברתם אירע דבר שכזה. זקני העיר "אשר סביבם החלל" צריכים להתכנס ולערוך את הטקס שנקרא עגלה ערופה, ולבטא בפיהם:
"ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" – ואף על פי כן אנחנו אשמים, ולכן: "כפר לעמך ישראל."
במשנה, כ- 1,500 שנה לאחר שניתנה מצוות עגלה ערופה: "משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה." הטקס הדתי הזה היה משמעותי בחברה שבה רצח הוא דבר מתועב ומקרה חריג. בחברה שהיא מקולקלת במהותה והרצח שכיח בה, אין טעם להעמיד פנים כאילו אנחנו מזועזעים ממקרה רצח שלא הצלחנו לפענחו. יש משום צביעות בטקס זה בחברה שכזו. יש לנקות את החברה ממציאות של רציחות יומיומיות ורק אז יהיה מקום להגיב על מקרים חריגים בטקס של כפרה.
הסופר יזהר סמילנסקי (ס. יזהר) כתב בעיתון דבר, 29.1.88 את מאמרו: "סוד הקיום היהודי", והוא כותב כך:
"הוויכוח היום אינו על השטחים, אע"פ שהוא על השטחים; ולא על הביטחון, אע"פ שהוא על הביטחון; ולא על השלום, אע"פ שהוא על השלום. על מה הוויכוח?
הוויכוח הנוקב היום הוא על היהודי. אם יש דברים בעולם שליהודי אסור לעשות. אם יש דברים שכולם בעולם עושים והיהודי לא יעשה. דברים שכולם יכולים לעשות וגם עושים בלי הגבלה, וכל מיני איסורים שאחרים יכולים לדרוס ולא דורסים – והיהודי לא. מפני שהוא יהודי.
מפני שהיות היהודי יהודי, אינו מילה ריקה. יש עליו הגבלות ויש איסורים. ויש דברים שמבדילים בינו ובין השאר, לאו דווקא דברים שעושים הנאה או עושים קל, או נוח, או פשוט – אלא ממש להפך: שעושים קשה יותר, ומגבילים את הנוחות ומפחיתים את הקלות ומסבכים את הפשוט.
כגון, כל מה שנוגע לעוול ולצדק.
כגון, כל מה שנוגע לשימושבכוח ולכיבוש הכוח.
כגון, כבשת הרש. כגון, הרצחת וגם ירשת.
וכגון, צדק צדק תרדוף.
כי אם כל אלה הן רק תביעות מצחיקות, וליהודי הכל מותר כמו ללא יהודי, ובלבד שיהיה מקיים את כוחו – נשמט אז מתחת רגלינו איזה "אכפת גדול", יסודי, ראשוני, "אכפת" חַסָר הגדרה פשוטה, אבל "אכפת" שכמוהו כמו הקרקע: אם איננו הכל נופל. אם איננו, אז להיות יהודי ולהיות לא יהודי זה היינו הך. ולמה אז להיות דווקא יהודי.
ממש כמו הקרקע מתחת הרגליים.
להתקיים, להישרד, לא להישמד, כן, בוודאי. אין שאלה.
אבל במאבק על הקיום, גם במאבק על הקיום – יש דברים שליהודי אסור לעשות ושיהודי לא יכול לעשות.
מעצם היותו יהודי. גם כשקשה.
כגון, לרשת מה שאינו שלו.
כגון, להתעלם מדמעת העשוקים.
כגון, לגרש את שכניו.
כגון, לדכא בזולת את מה שהוא שונא שידכאו בו.
או שאתה יהודי או שאתה כולם. ואם יהודי – אז יש דברים שאינך יכול לעשות. את מצוות הדת, למשל, אפשר לעשות
או לא לעשות בכל מקום בעולם. אבל כאן, על האדמה הזאת, מבחן היהודי הוא בְּמוּסָר ההתאפקות, בחובת ההתאפקות.
והחובה הזאת, היא כנראה סוד הקיום היהודי."
נתקן את החברה, נתקן את המדינה – ואז אנחנו רשאים, וגם מחויבים, לדאוג לפרטים במסגרת החברה והמדינה שיהיו בהתאם לדרישות המוסר הגבוהות ביותר שאנחנו מסוגלים להן, ואז אולי יהיה שוב טעם בטקס "עגלה ערופה" כי הוא יעיד, אלפי מונים, על חריגותו של המקרה בתוך חברה מתוקנת בעלת ערכים שאנחנו גאים בהם.
שבת שלום!