לכאורה, יכול היה פרעה לקרב את בני ישראל ולעודד התבוללות שלהם בקרב המצרים. כך היה משמר לעצמו כוח עבודה זול ומרוצה יותר, אבל הוא דווקא מעמיק לפגוע בהם ופועל בדרכים שעלולות להגביר את רצונם למרוד בו.
הבחירה שלו לגזור על תינוקות זכרים היא מוזרה במיוחד. הרי בעבודת פרך ניתן לנצל את כוחם של גברים טוב יותר מאשר את כוחן של נשים. אם אכן חשש פרעה מהִתְרבות העבריים, הגיוני יותר לגזור דווקא על תינוקות בנות, או על כל התינוקות! השוואה כואבת, אבל רלוונטית, יש לנו בעדויות ממחנות הריכוז בזמן השואה, בהם הוטל עונש מוות על כל אשה שהרתה. אם התגלה במחנות תינוק היה נרצח מיד, ללא קשר למינו, אבל פרעה גוזר רק על תינוקות ממין זכר ובשלב הזה בסיפור מופיעות המיילדות.
הדיאלוג בין שליט מצריים הכל-יכול ובין המיילדות העבריות, שפרה ופועה, הוא יוצא דופן ביותר. האם היו רק שתי נשים שתפקדו כמיילדות? האם שתיים אלה מייצגות את כל הגילדה? המקרא לא מספר מה קרה לאחר שהמיילדות סירבו לשתף פעולה עם מצוות פרעה. המדרש מספר לנו שבתגובה לגזירות פרעה פרשו הגברים העבריים מנשותיהם ואלה באו אליהם בשדה, פיתו אותם שם להפרותן וגם יָלדו בשדה. כאשר הגיעו המצרים לשדה, נעשה נס והאדמה נבקעה כדי לשמור על התינוקות. נשים לב לכך שבמדרש הזה הנשים לא נזקקות לעזרת מיילדות. בסיפור לידתו משה אין כל אזכור למיילדות.
איזה תפקיד ממלאות המיילדות בסיפור חייו של משה? אולי הן מוזכרות כדי להמחיש לנו את אכזריותו וטיפשותו של פרעה. אולי כדי להסביר איך קרה שמשה העברי גדל כנסיך מצרי. אבל מה עוד ניתן ללמוד מן התוספת הזאת לסיפור?
מספר פרשנים הצביעו על קווי דמיון בין הפתיחה של ספר שמות לבין סיפור בריאת העולם. לפי הצעה זו, בשמות נברא הקוסמוס העברי, המוסרי יותר. אחד ממוקדי ההשוואה הוא בין חווה לבין המיילדות. ברנדה בקון מצביעה על כך שהן חווה והן המיילדות התנסו בעמידה מול רוע. חווה הועמדה מול עצתו הרעה של הנחש והתפתתה לה. על כך נענשה בכך שהפכה למשועבדת לגבר – "והוא ימשול בך" (בראשית ג, טז). המיילדות, לעומתה, עומדות בפני הפיתוי להיכנע למצוות פרעה ופועלות על פי חוש המוסר שלהן. לכן הן זוכות לשכר – "ויעש להם בתים" (שמות א, כא). בפירוש "מי השילוח" נאמר, שלעומת חווה שגורשה מביתה, המיילדות זוכות לבתים ובהם צאצאים. בקון מציעה לראות במעשה המיילדות סיפור של חירות אישית בתוך שיעבוד, התנגדות למבנה החברתי המכפיף את האשה לגבר.
ואיזה תפקיד בסיפור ממלאת בת פרעה, הלא היא בתיה, לפי דברי הימים? חז"ל מציעים שהיא באה לנהר כדי לרחוץ מגילולי אביה, או שהיתה חולה ולכן יצאה להתרפא במי היאור. הם מסבירים את כוחה להמרות את פי אביה, בכך שהמלאך גבריאל ניצב לצידה וסייע לה לעמוד מול התנגדות אָמותיה להחלטה זו.
המדרשים האלה, וגם אחרים, אינם מייחסים חשיבות רבה לבת פרעה. אבן-עזרא מציע שתי סיבות לכך שההשגחה העליונה שלחה את משה לגדול בארמון, שתיהן מבטאות רגישות פסיכולוגית-סוציולוגית. הסיבה האחת היא שאדם הגדל בתוך מציאות של עבדות, מורגל בכניעות והשפלה ואינו יודע כי אפשר אחרת. הסיבה השנייה היא שבני ישראל היו מתקשים לקבל מנהיגותו של מי שצמח בקרבם. שני הטעמים האלה, כלשונו של הפרשן, עוסקים בארמון כבית הגידול של משה אבל מתעלמים מתפקידה של בתיה כאם המאמצת, המחנכת.
אילת וידר כהן מציעה לראות במעשה של בת פרעה פעולה של חמלה: "החמלה, במלוא פשטותה ומורכבותה, היא היכולת לראות את סבלו וכאבו של האחר, ולהתגייס להצלתו באמצעות המשאבים העומדים לרשותנו". וידר כהן מכנה זאת "עמדה נשית, המאפשרת התמודדות מול רוע". ניתן להמשיך כיוון זה ולהציע, שהחינוך של משה על ידי אשה שיודעת לפעול, ואפילו לסכן עצמה, בגלל חמלה, הוא שפיתח את הרגישות של משה הבוגר. זו הרגישות שגרמה לו להרוג את השוטר המצרי ואחר כך, לסייע לבנות יתרו ליד הבאר. מה ניתן ללמוד מן התפקיד שממלאות המיילדות ובת פרעה בפרשה? איזה צוהר הן פותחות לנו לחיים של נשים בעולם הפטריאכלי?
פועה ושפרה מייצגות נשים הפועלות בתוך המרחב הנשי. בחברה השוויונית, המרחב הזה מצומצם וגבולותיו גמישים, משתנים תדיר. בחברה הדכאנית לנשים, המפלה אותן ומתעלמת מזכויותיהן, המרחב הזה חיוני הרבה יותר ומשמעותי הרבה יותר. המיילדות בסיפור שלנו נקראות על ידי השליט לַגבול שבין המרחב הנשי למרחב הציבורי. על קוו הגבול הזה מתקיימת השיחה ביניהם שלאחריה חוזר כל אחד לעולמו שלו. הנשים אינן מספרות למלך שבכוונתן להמרות את פיו. החלטתן שלא לציית לגזירה נודעת לנו, הקוראים, מפי המספר הכל-יודע. המקרא לא מפרט מה עלה בגורלן של פועה ושפרה, אבל הולדתו של משה היא עדות לכך שהנשים עצרו את גזירת המלך ולא קיימו אותה. מסתבר שבתוך המרחב הנשי גם פעולתו של הגבר האלים ביותר מוגבלת ומנוטרלת.
גם הנסיכה בתיה ממרה את פיו של המלך, אבל היא עושה זאת בתוך ביתו ממש. המרד שלה אינו עקרוני. היא אינה מקימה תנועת התנגדות ואינה עושה נפשות להחלטתה. היא עושה מעשה אסור ולוקחת על עצמה את האחריות לתוצאות. ההחלטה להציל את התינוק ולקחת אותו לארמון דרשה מן הנסיכה המצרית מחויבות, מסירות והתמדה. גם כאן, המקרא אינו מספר לנו מה קרה ואיך, אבל במבחן התוצאה עולה, שהחינוך שנתנה למשה היה מוצלח מאד.
המעשים החתרניים של המיילדות ושל בת פרעה מראים את יכולתן של נשים לפעול בתנאים בהם עליהן להיות פסיביות וצייתניות. אפשר לראות בכך דוגמאות עצובות כי הן פועלות בתוך המרחבים הנשיים המובהקים – הלידה, הבית, גידול הילדים. אפשר לראות את הצד החיובי של העניין בכך שהן פועלות במישור החשוב ביותר- הן דואגות להמשכיות ולהצמחת דור העתיד. (אפשר גם לראות שהמיילדות מייצרות התנגדות נשית לפרעה בתוך המרחב העברי, בעוד שבת פרעה מייצרת התנגדות נשית לו בתוך המרחב המצרי).
עלי להודות שאפילו לי הדרשה הפמיניסטית הזאת נראתה מוגזמת ומיותרת. הדברים ברורים כל כך וידועים, לשם מה לחזור ולדוש בהם? במיוחד כאן, במובלעת הליברלית ביותר ביהדות הישראלית, הבחירה לדבר על נשים החיות בעולם פטריאכלי נראית ארכאית וטרחנית.
אבל העובדה היא, שרוב הנשים בעולם חיות במערכת פטריאכלית גלויה או מוסווית. גזירת פרעה על התינוקות הזכרים מזכירה שברחבי אסיה יש תופעה איומה של הפלות יזומות אם מין העובר הוא נקבה, ושל רצח תינוקות-בנות לא רצויות. גם במדינת ישראל, הדיבור על שוויון זכויות ומעמד לנשים מקדים בהרבה את גילוייו הממשיים של שוויון זה. אפילו הדיבור על פמיניזם מתקבל כ"פאסה" ומעורר אי נוחות פעמים רבות. גם אני מעדיפה לדבר פמיניזם במרחב הנשי ולא בזה המעורב. כלומר, אני לא הרבה יותר מתקדמת משפרה, פועה ובתיה.