האדם מבקש את זהותו, אבל היכן הוא מוצא אותה?
"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם".
איך ידע משה שהם אחיו? מה קשר אותו אליהם לאחר כל כך הרבה שנים של ניתוק, של חיים כנסיך מצרי? הרמב"ן אומר: "כי הגידו לו אשר הוא יהודי". אולי. יותר מזה – עם ישראל בעצמו שכח את זהותו, שכן נאמר בפרק ג' 15 : וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר ".
האלוהים צריך להזכיר לעם מי הם, ומי אבותיהם.
ובמדרש (ילקוט שמעוני, ירמיהו, רפה) נדרש: "פרו וישרצו – […] שלא מלו את בניהם וגידלו להם בלורית […] הכתוב עשאם שרצים". כלומר, על פי המדרש עם ישראל התרחק ממסורתו, ועל כן הם מכונים בתורה "שרצים", שהרי נאמר "וישרצו" ולא "ויולידו".
ובכל זאת, אל העם הזה קשור משה, ממנו הוא בא ואליו הוא הולך. בשלב מסוים הוא איננו יכול לראות עוד בסבל עמו, והוא קם ועושה מעשה – הורג את המצרי המעלל, ואולי אף הורג, את העברי.
אבל כדאי לשים לב, שכעסו של משה על הרג העברי בידי המצרי, איננו נובע רק מרגשות לאומיים, אלא מחוש צדק מפותח. שהרי בהמשך, הוא יקום כנגד העברי המכה עברי, וגם יחלץ לעזרתן של בנות יתרו, הזרות לו, שהרועים המדייניים התעמרו בהן. כמאמר רש"י: "נתן לבו ועיניו להיות מיצר עליהם". כולם ראו את סבלות העם. אבל למשה היה גם לב, ולא רק עיניים. וליבו זה הוא שהדריכו.
ועל כן, כדאי לזכור שקודם כל היה משה אדם, אדם טוב. ואדם טוב מוצא את דרכו בסופו של דבר. משה מחויב לצדק אולי יותר משהוא מחויב לעם, והקשר שלו לעם מונע גם מן העובדה שהדבר הצודק והנכון הוא להושיע את העם המעונה מיד מעניו. ועל כן, כאשר נגלה אליו האלוהים בסנה הבוער, הוא מיד קושר את שורשיו של משה אל חוש הצדק שלו: וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; וְגַם-רָאִיתִי אֶת-הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם. וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שם, 9-10) .
ואולי לא בכדי מכונה כאן העם "עמי", עמו של אלוהים, ולא "עמך" עמו של משה. משה יקום ויושיע את העם, אבל המוטיבציה הראשונית שלו תהיה ההיחלצות לעזרתם. רק מאוחר יותר, אחרי שיחדש את הקשר שלו עם משפחתו, עם אהרון, יחוש משה כחלק בלתי נפרד מן העם.
מבין כתמי הצבע הססגוניים של חיינו מתגבשת לה אט אט זהותנו החמקמקה, אותה אנחנו מבקשים כל ימינו. מי אנחנו? במה אנחנו מאמינים? מהו גרעין חיינו ומקור כוחנו וחיותנו?
האם יהיה בנו הכוח לשוב, כמשה, אל שורשינו גם משהתרחקנו מהם?
והאם בעת מבחן יעלה מתוכנו האדם, אותו צלם אלוהים נשגב, יתעורר בנו חוש הצדק, ונפעל לטובה, כמשה? – ולוואי שכן. ולוואי שידריך אותנו הסנה הבוער בקרבנו.
שבת שלום!