הפסוק הזה העלה בי את שירה של המשוררת רחל חלפי "הבלדה על המפלצת".
אשתף כמה מִקְטָעִים מהשיר:
"מתוך הערפל היא מגיחה / מתוך המים היא מגיחה / מתוך החושך היא מגיחה / ולוקחת אותי…."
ומאוחר יותר בשיר אחרי שאנחנו קוראים על הקשר העז בין המשוררת והמפלצת, היא מספרת לנו –
"הערה קלינית: אני יודעת, בבלדה (כמו גם בחיים) מצפים / לשמוע שדוקא בי – / היא בחרה, / שדוקא בה – אני בחרתי. / אבל בבלדה, כמו בחיים, / בלוך נס, כמו בירושלים – / זה היה, אכן, מקרה בתוך / משחק כוחות עזים, זאת היתה הַפִיסִיקָה/ של עָצְמַת – / המערבלת שגרפה אותי, חלקיק זעיר. // כמובן במשחק השתתפו גם / הכימיה הרוטטת/ הביולוגיה האכזרית/ הפסיכולוגיה ההססנית./ שלא לדבר על הפיסיולוגיה / שלי, שלה…"
חלפי מתארת את תהליך המפגש עם המפלצת בתור מְעַרְבֹּלֶת אַלִּימָה, אחד התיאורים המדויקים לתקופה המחרידה שאנו מצויים בה. דבר נוסף שהשיר מבקש מאיתנו הוא לנסות עד כמה שניתן, מתוך הפחד הנוראי, לזהות שאנחנו חלקיקים זעירים בתוך אירוע גדול הרבה יותר.
אני גרה ועובדת כרבת קהילה בעיר רחוקה במערב קנדה כבר מעל שש שנים, ובכל זאת, אותה מערבולת אלימה שנדמה שהיא ממורכזת בארץ ישראל, סוחפת לתוכה ומטלטלת באכזריות גם את קהילות הקצה של העולם היהודי. בוודאי שהחוויה כאן היא שונה, ומסכת האירועים מאז טבח שמחת תורה מתפתחים אחרת באדמונטון ובירושלים. אבל כולנו נבלעים במערבולת שכלל לא ברור לי שמרכזה בארץ ישראל, והפחד שמלווה אותנו הוא מעבר למוראות הטבח, מעבר להרס שמתרחש עכשיו בעזה, מעבר לשנאה ולגזענות הגואה כלפי יהודים ברחבי העולם (בכוונה הפסקתי להשתמש במילה אנטישמיות, קל כאן לאנשים להסיט את המילה "אנטישמיות" הצידה. גזענות הם עדיין שומעים).
***
"וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ׃"
בַּמָּלוֹן, כלומר במקום שבו יָשְׁנוּ, במקום שבו הפסיק משה להיות ער לעולם שסביבו – דווקא הוא שבד"כ יודע לראות דברים שאחרים לא רואים ולהבין את מה שהוא רואה.
אלוהים אינה דמות שמגיחה אל תוך העולם מעולמות אחרים לפגוש ולהפעיל אותנו באופן פרטני. הכוחות האדירים האלה שאנחנו קוראים להם אלוהים מצויים סביבנו תמיד, הם הדבר הגולמי שיוצר ולוקח חיים, ותפקידנו כבני אדם הוא להיות ערים להם ולהתנהל בתוכם בכל הזהירות והענווה, מכיוון שברגע שנירדם אותם כוחות יסתובבו ויצליפו בנו. (במילה "כוחות" אני לא מתכוונת לחמאס או לשונאי יהודים, ודבר מהדברים שלי כאן לא נועד להכניס את כולנו לסד דטרמיניסטי. כולנו, יהודים, פלסטינאים ואחרים, בעלי יכולת בחירה.) במילה "כוחות" אני מתכוונת לתהליכים שהם מעל ומעבר לסיפור הקטן שלנו עָם ישראל (0.2% מאוכלוסיית בני האדם בעולם).
המשוררת כותבת על המפגש עם המפלצת "…זה היה, אכן, מקרה בתוך / משחק כוחות עזים…" וכמעט בלתי אפשרי לדרוש מאיתנו להגביה ולראות את המכלול הרחב יותר של אותו משחק כוחות, כשאנו נסחפים לטבוע בתוך מערבולת.
אבל לצערי זה בדיוק מה שנדרש מאיתנו היום. לראות מעבר לסיפורו של עם ישראל, מעבר למזרח התיכון, מעבר למערב או אפילו מעבר לסיפורים של בני האדם כולם.
דווקא היום אנחנו נדרשים לעזור אחת לשני למפות את הסיפור הרחב יותר שבו אנו מתנהלים – סיפור של עולם שחווה משבר סביבתי, חברתי וכלכלי. סיפורה של חברה אנושית שחווה שינויים טכנולוגיים עצומים, חברה אנושית שצריכה לנסח לעצמה מחדש את האופנים בהם היא מעניקה משמעות לחיים. המשברים האכזריים שאנו מתנהלים בהם בארץ ישראל, במיאנמר, באוקראינה, בנהר האמזונס, הם כולם חלק ממערכת רחבה הרבה יותר של חיים במשבר.
שירה של חלפי מסתיים בתהייה "אני אוהבת את המפלצת מלוך נס / והמפלצת אוהבת אותי, / אני חושבת "
אני לא רוצה לסיים בסימן שאלה.
אני אוהבת את המפלצת, את הבריאה, את הכוחות הגדולים והמסתוריים שמפעילים את עולמנו, האש שבסנה, המים, הערפל. וכן, אני חושבת שהבריאה עצמה אוהבת אותנו. ואני חושבת שהפחד הזה כלל לא קשור בשאלות של אהבה: כן או לא.
הפחד ואימת המוות קשורים בשאלת היכולת שלנו להתנהל בעולם בזהירות ובענווה, שלא יסתובב העולם ויצליף בנו.
שבת שלום.