הדרמה הגדולה של ההידרדרות לעבדות-מצרים והגאולה ממנה, הנפתחת בפרשת שמות ונמשכת בשורת הפרשות הבאות, נישאת על כתפי שתי מילות מפתח עיקריות, שני פעלים הנשזרים זה בזה ושבים ומופיעים בסיפור זה באינטנסיביות שאין בשום מקום אחר בתורה: לדעת ולראות. גיבורי הסיפור: מלך מצרים, העם ויחידיו וכלה באלוהים, מתוארים פעם אחר פעם כמי שאמורים או שואפים לדעת, יודעים, או מסרבים לדעת. פעולותיהם ניכרות שוב ושוב בראייה, בהיראות, בהתייצבות לראות. וכמובן, פעלים יסודיים אלה עטופים פעם בפעם בפעלים הקרובים להם: להאמין, לזכור, לשמוע, להביט, וכיוצא באלה.
פתיחתו הטרגית של הסיפור עשויה אמנם להפתיע את מי שקראו בספר בראשית את פרקיה האחרונים של דרמת סיפורי משפחת יעקב המשתקעת במצרים. אך היא ניבטת כעניין צפוי והכרחי למי שקראו גם את פרקיו הקודמים של ספר בראשית, ובייחוד את סיפורה של ה"ברית בין הבתרים" שבין האל לאברם (בראשית ט"ו, בייחוד פסוק 13). היא מעוגנת בכך שהמלך החדש שקם על מצרים "לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א, 8). מהקשר הדברים נראה בהחלט שהמדובר אינו מעיקרו בחוסר במידע אלא בהכרעה שסיפוריו ועלילותיו של האיש שהציל את מצרים מרעב ובוודאי גם את משטרו של המלך שמלך בזמנו, אינם רלוונטיים ואין דין שיהיו שיקול בקביעת מדיניות בת ההווה. רק על רקע זה של הכרעה שלא לדעת את יוסף ניבטת נוכחותם ההולכת וגדלה של בני ישראל כמטרד מעיק ומסוכן, ומונח הבסיס לעבדות.
כשהעבדות מידרדרת לניסיון לרצח-עם על ידי הרג כל הזכרים היילודים מיד עם לידתם, מופיע לראשונה הציווי של פרעה למיילדות העבריות – לראות. " וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה" (א, 16). וכשהסיפור מבקש לתאר את סרבנותן של נשים אמיצות אלה, הוא עושה שימוש בקרבה הצלילית בין נגזרות הפועל רא"ה לאלה של הפועל יר"א: הן ראו, כמובן, אבל: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים" ולכן לא מלאו את הצו המלכותי (א, 17). הרגע שבו היראה המוסרית גברה על המצווה לראות ולהמית, הוא הרגע הראשון להולדת הגאולה. אלא, שיראת אלוהים של המיילדות-הרואות מובילה בשלב ראשון להידרדרות נוספת של המצב, היינו לצו הברברי למצרִים עצמם לצוד תינוקות זכרים ולהשליך אותם ליאור.
בנקודה זו עובר הסיפור מהמישור הציבורי לביתם הפרטי של "איש מבית לוי" ואשתו, בת לוי אף הוא, שבהמשך תיקרא יוכבד. היא יולדת בן "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" (ב, 2). וכשם שעניינה של אי-ידיעת פרעה לא היה קשור במידע, וסירוב המיילדות לא היה מעוגן בקושי-כביכול לראות, כך גם כאן הפועל אין מדובר בפעולה אופטית של עיני יוכבד, אלא במכלול רגשי עמוק, המכריע את מעשיה. היא מוכרחה לנסות להציל את הבן ה"טוב" הזה ויהי מה. ככל שהדבר ניתן, היא מצפינה אותו, אולם במציאות הנוראה של עבדות ורצח-עם השפעתה של כל פעולה נדונה להיות זמנית בלבד. אחרי שלושה חודשים אין ליוכבד ברירה והיא מוסרת את הבן בידי הנהר הארור שאליו מושלכים אל מותם ילודי העברים הזכרים. היא אינה משליכה אותו כמצוות פרעה אלא מניחה אותו בתיבה. אולי יינצל בדרך נס.
ברגע מכריע זה ישובו שני פעל-המפתח של הסיפור ויבטאו את מהלכו. מרים – עוד גיבורה נשית אמיצה וייחודית – מתייצבת "מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (ב, 4). היא אינה יכולה להציל, היא מביטה מרחוק. אבל לפחות ניתן לה לדעת מה יעלה בגורלו. ואכן, היא יכולה לחזות בשתי הראִיות של הגיבורה הנשית האחרונה בשלשלת זו, בת פרעה, שירדה לרחוץ בנהר: וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה (ב, 6-5).
הראִיה הראשונה מבטאת כנראה סקרנות ותו לא. התיבה השטה בנהר מעוררת את תשומה לבה והיא מצווה להביאה אליה. שונה בתכלית השינוי היא הראיה השנייה. אין לה ספק שהילד הבוכה הוא מילדי עברים. אין לנו ספק שהיא ערה למצוות אביה להמית כל בן זכר מהעברים. אבל היא רואה וחומלת, רואה ומאמצת את הילד. על רקע זה יכולה מרים, בתושיית אין קץ, לעבור מהתבוננות פסיבית מרחוק שכל מטרתה "לידע" מה יעלה בגורל משה, ולנקוט בהתערבות מיטיבה. היא מבינה לעומקה את מהות ראִייתה של בת פרעה ומעיזה להציע את יוכבד כמניקה לילוד. ואכן הרגע שבו נפש אנושית רואה בבנה של יוכבד בן אנוש הזקוק לעזרה ולא רק פרט שיש להשמיד ולאבד, ושלאחותו ניתנת ההזדמנות להשיב את הבן הבייתה ולו לעוד פרק זמן – הוא שוב רגע שבו נולדת הגאולה.
שנים לא מעטות – אך רק פסוק אחד – חולפות עד להבשלתו הראשונה של מה שנזרע מכוח ראייתן וידיעתן של בת פרעה ושל מרים. משה גדל וכבחור צעיר הוא יוצא מהארמון – ביתו הטבעי והנינוח של נכדו המאומץ של פרעה. הוא הולך "אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (ב, 11). הכתוב אינו מפרש איך ידע שהם "אחיו?" וכיצד הבשילה בו ההכרה שמצבם הנורא נוגע לשורשי הווייתו. אבל הוא מספר לנו שמכל המראות שיכלו לפגוש עיני הבחור הצעיר, הוא ראה בסבלותם. הכרעה זו לראות את הסבל והעוול, להיקרא על ידי ראִיה זו ולתפוס עצמך כמצוּוה על ידה, היא שוב רגע שבו נולדת הגאולה. ואמנם, לא רק עוול כללי ראה משה אלא, מפרט הכתוב, "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (ב, 12-11). מראה האיש המצרי מכה למוות איש עברי, שעיניו ונשמתו של נכד-פרעה כבר הכריעה שהוא מאחיו, הוא רגע המפנה של חייו, רגע ההכרעה הגדולה שאין ממנה חזרה. הוא "רואה" שאין עדים היכולים להסגירו, והורג את המצרי הרוצח. אלא, שראיה זו הייתה כוזבת. הוא חשב שעשה מה שעשה במסתרים אבל הדבר "נודע" (ב, 15). משה שוב אינו מי שהיה עד תמול שלשום. עליו לברוח מהארמון, שם מצפה לו גזר דין מוות. גורלו וייעודו קוראים לו.
מראייתו זו של משה ומהעובדה שמעשהו נודע נגזרת דרכו למדיין, ולאחר ההפוגה בבית יתרו והקמת משפחתו, תיגזר הליכתו אל הסנה הבוער. אלא שבין שתי סצנות פרטיות אלה שב הסיפור ומרחיב מבט אל המישור הציבורי, אל גורלו של העם ואף לאשר קורה לאלוהים. עם מות פרעה, הרחק ממקום מושבו השלו של משה במדבר, מוצא העם המותש והסובל כוח לזעוק מן העבודה: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים (ב, 25-24).
לשמע שוועת העם ונאקתו "זוכר" האל את בריתו עם האבות, "רואה" את בני ישראל, ו"יודע". כל אחד משלושה פעלים אלה – שני פעלי היסוד של סיפורנו, והפועל זכ"ר המופיע בסיפור זה כמעט רק כאן – מבטא משהו עמוק ומרחיק לכת יותר ממה שיש בו כרגיל על פני השטח. ה"זכירה" אין פרושה שאלוהים שכח ועתה שב הדבר לתודעתו, אלא שהברית נעשתה כעת רלבנטית ותובענית באורח מידי ועכשווי. גם הראיה אין פירושה שמשהו היה נסתר מעיני האל ועתה נגלה לו, אלא משמעה – ממש כמשמע ראיית הגיבורות והגיבורים האנושיים שבסיפור עד כה – שהמבט נעשה לאל ממשי, מעורר, מצווה. מכאן מתבררת גם משמעות המילים החידתיות "וידע אלוהים". הכתוב אינו צריך לומר לנו מה ידע אלוהים. אנו מבינים. ידיעה משמעה כאן הכרעה, התייצבות; כשם שאי-הידיעה של פרעה שבה נפתח הסיפור, משמעה היה הכרעה, התייצבות. אי-הידיעה ההיא של המלך בשר-ודם הייתה נקודת המוצא לעוול ולהפקרות, לשעבוד ולרצח; הידיעה האלוהית שבה ומולידה עתה, בפעם הרביעית בסיפור, את הגאולה. ואמנם, כשהאל יעיד על המהלך שעבר מתוך הסנה, הוא יקשור באורח בל יינתק בין ראיה לידיעה, ובין שתיהן להכרעת הגאולה: "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ״ (ג, 8-7).
מעמד הסנה עומד כולו על הראיה ועל ההיענות לה. המלאך "נראה" בלבת אש (ג, 2); משה "רואה" את הסנה הבוער ואיננו אוכל (ג, 2). הוא יכול היה להתעלם; הוא יכול היה להתרחק מהמראה המוזר המפחיד. אבל הוא בחר לראות: "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה" (ג, 3). כך נסגר המעגל וקמה ההתגלות. האל "ראה" את הכרעת משה לסור ולראות (ג, 4), ופתח בדו שיח עימו שכל כולו מעוגן בראיה ובידיעה. כך בהמשך לדברי האל שהובאו זה עתה, הוא מעיד על עצמו: "הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם" (ג, 9). אלוהים ראה, זכר וידע; על משה שראה את הסנה וקרב אליו, לממש את אחריותו. עליו להודיע לראשי האם שאלוהי אבותיהם "נראה" אליו (ג, 16) והפקיד בידיו את מצוות הגאולה; עליו להתייצב לפני פרעה ולצוות עליו לשלח את העם לחופשי.
על ניסיונו של משה להניא את האל מהטלת המשימה עליו נאמר רבות. גם על הופעת שמו החדש של אלוהי האבות – "אהיה אשר אהיה". אולם לענייננו, חשוב לתת את דעתנו על כך שגם בשליחות, בהתפתחותה ובאורח שבו היא ניבטת, משמשת הראייה בתפקיד מרכזי עד מאוד, ועימה – וביתר שאת הדעת ואחותה הקרובה – האמונה. ראיית הניסים שהופקדו בידי משה, ראיית המצב המידרדר כשפרעה מצווה לחדול מלספק תבן לעם, ראיית האסונות שמחוללות המכות, ובסיומו של הסיפור, ראיית "היד הגדולה" שעשה האל במצריים (י"ד, 31) – כל אלה הן החוט שעליו יישזר המשל העלילה בבית פרעה, בקרב בני ישראל, בנפשו של משה. ובאותה מידה, תוכנה העיוני מתמקד בשאלה האם ייוודע כוחו של האל. כבר במעמד הסנה עצמו אומר האל "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה" (ג, 19); וכשמשה מתייצב לפני פרעה בפעם הראשונה מתממשת ידיעה אלוהית זו בהתרסת פרעה "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (ה, 2). הכרעת פרעה שאינו יודע את האל תעמוד בפרשות הבאות בליבו של המאבק בינו לבין משה ואלוהיו. חשובה אולי עוד יותר הנחלת הידיעה לעם; לדור יוצאי מצרים "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" (ו, 2); ולדורות "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (י, 2).
*
הראיה והידיעה, מה שאנו בוחרים להתבונן בו ולעשותו רלבנטי לחיינו ולהכרעותינו, ומה שאנו מפנימים כְדעת שממנה ינבעו הכרעות אלה, הן המחוללות עבדות וחירות, שעבוד וגאולה. הבחירה לא לדעת ולא לראות – כי מציאות חיינו קשה מדיי, מאתגרת מדיי, מטילה עלינו אחריות קשה מנשוא לעוול ולהרס – היא מאבות החורבן ומיסודות קעקועם של החיים בעולמו של האל. הבחירה לראות נכוחה, לדעת, לזכור ולהציל, היא המכוננת את הגאולה. האם נדע, כאן ועכשיו, לצעוד בעקבות עדות הכתוב על האל: וישמע … ויזכור … וירא … וידע? האם נציל ונגאל?
שבת שלום