המבשרת תהיה הפעם אישה – נערת פלייבוי….
אני רוצה להביא בפניכם קטע קטן מהמחזה, כשאלהים ויד ימינו פוגשים סוף סוף את קריסטין רכטרס, מיס יולי.
אלוהים: קריסטין, אלייך באנו. אותך חיפשנו מאז שהגענו.
קריסטין הגענו? מה זאת אומרת? לא באת לבד?
יד ימינו: אני באתי איתו. (לוחש) יד ימינו (מנשק אותה בתשוקה)
אלוהים: רק אם תקבלי על עצמך את המשימה שנטיל עליך, נוכל לחזור הביתה.
קריסטין: אני שומעת…
אלוהים: יפה את רעיתי כתרצה..
קריסטין: סליחה…?
אלוהים: אה… מצטער… עליך להפיץ את הבשורה האמיתית.
קריסטין: תרגום…?
אלוהים: את חייבת להבהיר לעולם שאני לא מה שהם חושבים.
קריסטין: מה, אתה לא אלוהים? שיט!
אלוהים: כן, אך לא מהסוג שהם חושבים. אני בראתי את הכל בזמנו, וככל שאני מסתכל עליך יותר, אני רואה שזה יצא לא רע בכלל- אבל זהו! לא יותר מזה.
קריסטין: אז כלום אתה לא יכול לעשות?
אלוהים: RIEN.
קריסטין: אני מרגישה נורא… הייתי בטוחה שאתה אדון עולם אשר מלך בטרם כול יציר נברא, לעת נשא בחפצו כול אזי מלך שמו נקרא ואחרי ככלות הכול לבדו ימלוך נורא והוא היה והוא הווה והוא יהיה בתפארה..! (שרה)
אלוהים: גם אני… (בוכה)
יד ימינו: ואני… (בוכה)
קריסטין: (מלטפת אותו) מסכן שלי… (לאלוהים) אז מה, אתה אימפוטנט?
אלוהים: בואי נגיד מוגבל. ולהכריז זאת בראש חוצות הוא תפקידך.
קריסטין: אבל מה אני מבינה בדברים האלה? כשאני פוגשת מישהו אני לא יודעת איך לדבר אליו. מה שאני יודעת זה ללטף, לתת חום… (מלטפת את יד ימינו)
יד ימינו: (מנשק אותה) לנשק…
קריסטין: (מדגימה על יד ימינו) לגעת…
אלוהים: המשיכי יפתי, המשיכי…
קריסטין: אתה מבין? אני לא אשת דברים.
אלוהים: תגידי אה.
קריסטין: (פותחת את הפה) אה
אלוהים: רק אל תגידי לי עכשיו שאת גם כבדת פה וכבדת לשון…
יד ימינו: מה פתאום? הפה והלשון שלה במצב מצוין. תאמין לי.
קריסטין: אבל למה אני? מי אני שאלך אל העולם לאמור? יצחקו עלי… אין לך איזה אות, איזה מוט או משהו? אם כבר אז נעשה את זה כמו שצריך.
אלוהים: לא, אין לי
קריסטין: אבל הנה למשל, אני באה אל האנשים ואומרת להם: "אלוהי אבותיכם שלח אותי אליכם" הם יגידו "לאא", אני אגיד להם "וואלה", ישאלו מה שמו? מה אומר להם?"
אלוהים: אהיה אשר אהיה, זאת אומרת זה מה יש. ככה תגידי להם: אלוהים זה מה יש שלחני אליכם.
יד ימינו: אל תדאגי, יקירתי. את תצליחי.
קריסטין: מהפה שלך לאלוהים. (יד ימינו הולך לנשק את אלוהים)
אלוהים: אה… אני מעדיף מהפה שלך. (מנשק את קריסטין) הנה נתתי דברי בפיך.
הבאתי את זה כי בפרשה שלנו, מצאתי את אותו אלהים עליו כתבתי אז – או לפחות דומה.
פרשת שמות. ספר 'שמות'. ואלה שמות. היום אנחנו מתחילים ספר חדש עם סיפור לגמרי שונה מסיפורי האבות שקראנו ב'בראשית'. הטון שונה, הנרטיב משתנה. עד עכשיו קראנו על אישים, על משפחה, אינדיבידואלים… הם היו לב הסיפור… כאן, כבר בפסוק הראשון מדברים על "בני ישראל", על קבוצה של יחידים "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" (שמות א' א'), בסך הכול 70 איש… עדיין אפשר לזכור את השמות. המעבר הוא הדרגתי, אבל מהיר… כמה פסוקים לאחר מכן, הקבוצה כבר הופכת לקולקטיב, השמות כבר לא חשובים – "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שם ז') – גם הקצב של הפסוק מצביע על המטמורפוזה: פרו וישרצו, וירבו ויעצמו, במאוד מאוד…! שני פסוקים לאחר מכן מלך מצרים נותן שם למטמורפוזה הזו: הוא קורא לזה עם. עם בני ישראל. "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה " (שם, י). זו הפעם הראשונה שמופיע ישראל כעם. מכאן הלאה אנחנו כבר לא מדברים על משפחה, אלא על עם. "עם בני ישראל" – לא הפכנו לעם בארץ ישראל, אלא דווקא בגולה. בגלות הראשונה שלנו, שהיא גם הגלות היחידה בהיסטוריה של העם היהודי שהיא כולה במקום אחד – בארץ גושן.
האדמו"ר ר' אברהם מסוכצ'וב אומר שטוב שכך היה. "בכל הגלויות היו ישראל מפוזרים במקומות שונים, רק בגלות מצרים היו כולם במקום אחד, כי כל הגלויות באו אחר מתן תורה, והתורה מאחדת ומאגדת את ישראל למרות פזוריהם, אך גלות מצרים היתה לפני מתן תורה, אילו היו מפוזרים במקומות שונים לא היתה להם תקומה חס ושלום".
אבל זהו אינו ההבדל היחיד שיש בין ספר בראשית וסיפורי האבות לבין ספר שמות וסיפור הולדת העם. לא רק הדמות האנושית משתנה, אלה גם דמותו של אלהים.
הפסוקים שנקרא בעלייה הראשונה ממחישים את השינוי יותר מכל:
"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב.וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע אֱלֹהִים" (שם ב' כ"ג-כ"ה).
ותעל שוועתם, וישמע, ויזכור, וירא, וידע.
זהו אלהים ששומע, שזוכר, שרואה ויודע. זה אלהים שאכפת לו. אלהים שמזיז לו, אלהים שזז, אלהים שעושה, אלהים רגיש, קשוב, מזדהה מלא חמלה, החלטי…
הרעיון שאפשר להשפיע על אלהים, שאפשר להזיז אותו, להניע אותו לפעולה, הוא לא מובן מאליו. זהו רעיון מנוגד לדימוי הרווח של אלהים שיש לו תוכנית משלו, מסתורית, שלא עלינו להבין אותה וכמובן שלא עלינו להשפיע עליה. במופלא ממך על תדרוש.
והנה באה הפרשה ואומרת לנו משהו אחר: אלהים הוא אנושי, יש בו רגש ופוטנציאל להזדהות עם הסבל שלנו.
השל כתב שאנחנו נוטים לקבל את ההשקפה היוונית של אלהים מושלם על-פני ההשקפה המקראית של אלהים רגשן, והוא שואל רטורית "האם יותר מתיישב עם ראייתנו את גדולת האלהים לצייר אותו כעיוור רגשית לסבל האנושי מאשר לדמות אותו אלהים הנרגש עד עמקי נשמתו?"
אבל האלהים של 'שמות' אינו רק אנושי ורגשן, הוא גם רב עוצמה… אלהים שאינו מופיע רק בקולו או בחלום או דרך מלאכים, אלא בהופעות פירוטכניות של אש, ענן ואפקטים מיוחדים נוספים.
חוקר משטרה היה אומר שיש לו מניע – (וישמע, ויזכור, וירא וידע…) וגם יכולת.
אבל אם זה כך – אם לאלהים כל כך אכפת, והוא מסוגל לכל כך הרבה… אז יש כאן בעיה… אז למה צריך את העבדות? למה צריך את הסבל? למה מלחמות? למה יש כל כך הרבה אי צדק בעולם…? אם לאלהים אכפת, והוא מסוגל לפעול, אז שיפעל…
הרב יעקב ליינר, (האדמו"ר השני בשושלת אדמו"רי חסידות איז'ביצה-ראדזין) בספרו 'בית יעקב', טוען שזו בדיוק השאלה שמשה שאל את הקדוש ברוך הוא כשהוא שאל אותו מה שמו…
כשמשה אומר "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם"(שם, ג' י"ג), הוא לא התכוון לשם פרטי או שם משפחה, אלא רצה תשובה בדיוק לשאלה הזו: מה שמו? איזה סוג אלהים זה? איפה הוא היה כל הזמן הזה? "כאשר אבוא אל בני ישראל לבשר שסוף סוף אתה בא לגאלם הם ישאלוני: ואיפה היה האלוהים אתמול כשמילאו המצרים את מכסת הלבנים בילדי, איפה היה האלוהים כששלשום זרקו את בני ליאור??? באיזה פנים ואיך יוכלו לפנות אליך, ומה תענה כשישאלו איפה היית עד עכשיו?"
והתשובה הידועה אינה חד-משמעית. אולי התשובה הכי אניגמטית בתורה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שם, י"ד).
יש כאן שתי תשובות בעצם: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה"; ו "כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם."
פעמיים "ויאמר" – רש"י מפרש " 'אהיה' – עמם בצרה זאת, 'אשר אהיה' – עמם בשעבוד מלכויות. אמר (משה) לפניו : ריבונו של עולם מה אני מזכיר להם צרה אחרת דיים בצרה זו. אמר לו: יפה אמרת, כה תאמר לבני ישראל 'אהיה' שלחני אליכם."
זאת כמובן לא תשובה לשאלה 'היכן היית?'. רש"י מנסה להסביר את כפל התשובה בכך שהוא ממלא את הרפליקות החסרות בדיאלוג.
פירוש אחר אומר משהו קצת יותר קשה: "אהיה אשר אהיה", זהו שמי האמיתי. אני אעשה מה שאני יכול, אני לא מבטיח כלום. חשוב לי מאוד, זה בנשמתי, גם הבטחתי, גם שמעתי את הצעקה, ואני יודע שזה מה שצריך לעשות, אבל אני לא יכול להבטיח… אהיה אשר אהיה… אני מאוד אשתדל…
וכמובן שזה לא מספיק למשה… הוא יודע שאם הוא מגיע לבני ישראל עם שליחות כל כך לא חד משמעית – אין לו סיכוי להצליח; ולכן אלהים מתקן את עצמו… בעצם לא מתקן את עצמו, רק אומר לו שכלפיהם יציג אותו כ"אהיה" – הוא יהיה שם ויהי מה. תמיד נוכח, תמיד על המשמר… תמיד אתכם… למרות ששמו האמיתי הוא "אהיה אשר אהיה"- זאת המציאות האלהית.
בעצם אלהים ומשה 'עובדים' על בני ישראל. הם יודעים את האמת (אגב יש פירוש מעניין בגימטריה ש"אהיה אשר אהיה" –אהיה (=21) בריבוע זה "אמת" (=441)). אבל זהו הסוד של שניהם, כי העם צריך את התקווה, צריך להאמין שהקדוש ברוך הוא יהיה שם; ובסופו של דבר גם אלהים וגם משה מבינים שהאמונה בהצלחת משימת הגאולה חיונית להצלחתה של הגאולה, כי בלעדיה לא יזכו לשיתוף פעולה מהגורם החשוב לא פחות – העם. הוא יודע שאין משמעות ל"אהיה אשר אהיה" ללא אמונה ב"אהיה". לכן זהו איננו שקר ממש, אלא סוג של שקר לבן.
הדימוי הזה של אלהים שמאוד רוצה לעזור אבל לא תמיד יכול – מאוד מדבר אליי. זהו אלהים מאוד אנושי. זה שאני הופך אותו למאוד אנושי מאפשר לי לרצות להידמות לו בתכונות האנושיות שאני בעצמי משליך עליו: הוא ידידותי, הוא נגיש, הוא מאוד רגשיויש לו את הכוונות הכי טובות.
זהו אותו אלהים שפוגשת קריסטין במחזה. שנים לא קראתי אותו, ולאחרונה הופתעתי לגלות כמה שהתיאולוגיה משם עדיין קרובה אליי.
אני רוצה להציע קריאה נוספת לתשובה הכפולה של אלהים לשאלה הקרדינלית כל כך למשה. אולי לא מדובר בתשובה ותיקון לתשובה כפי שהציע רש"י, ולא בתשובה אחת אמיתית למשה ותשובה אחרת, פחות קשה – לעם, כפי שאמרתי קודם.
אולי התשובה האמיתית היא בקומבינציה של שתי התשובות. אני גם "אהיה אשר אהיה" וגם "אהיה". "אהיה אשר אהיה" היא התשובה לשכל, לראש, התשובה היחידה האפשרית אולי כשאנו מנסים לעמת את האלהים שלנו עם המציאות הלא מושלמת שבה אנו חיים. זו התשובה הפילוסופית המורכבת. "אהיה" היא התשובה ללב, לרגש. אלהי "אהיה" מציע לנו נחמה, תקווה. אין פה פליטת פה ותיקון… יש פה שני מרכיבים הכרחיים לאדם. יש פה פרדוקס הכרחי.
חלפי מבטא את הפרדוקס ההכרחי קצת אחרת, אך גם דומה:
סתם שיר
אִם יֵשְׁךָ
(אֵין כָּמוֹךָ יֵשְׁךָ)
אַל תַּסְתִּיר פָּנִים
בְּנֵי אָדָם מְדַבְּרִים אֵלֶיךָ
לֹא אֲבָנִים
בימים קשים כמו אלה בהם אנו נתונים כעת, אנחנו זקוקים אולי יותר מתמיד לאלהי ה"אהיה", אבל מכירים ומבינים, ולא יכולים שלא לדעת שהמציאות מורכבת, וכל מה שנוכל לקבל מאלהים זה "אהיה אשר אהיה": "אני לא מבטיח כלום… אני מאד אשתדל…" זה מה יש… או כמו שהאלהים במחזה שלי אומר לקראת הסוף, אחרי שהוא מוכה על ידי רבנים ושוטרים… "ידעתי שאני לא יכול לשנות כלום… אבל האמת, כלום אני לא יכול לשנות… מה אני יכול לעשות? אני בסך הכול אלהים…"