מישהו שומע אותי ולא נותן לי סימן / אבל משהו שומע אותי והוא נמצא כאן, מזמן.
להקת בית הבובות, מישהו שומע מאת רפאל מוסקל.
בהתגלות האל למשה על ההר אחרי חטא העגל, חוזר משה ומבקש, או שמא דורש, את נוכחותו של אלוהים בקרב מחנה ישראל. משה אינו מסתפק בהבטחה הסתמית "הנה מלאכי ילך לפניך, וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות ל"ב).
ואכן, בסופה של ההתוועדות של משה עם האלוהים, מבטיח האלוהים: "פני ילכו והנחתי לך" (שמות ל"ג), ובהמשך: "וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא" (שמות ל"ד).
טקס חנוכת המשכן ביום השמיני, עם כל ההכנות שקדמו לו, היא הרגע שלו ציפה משה: זו ההזדמנות לצאת מגבולות אוהל מועד, אוהל ההתוועדות של משה עם האלוהים, ולהעתיק את נוכחות האל למשכן ולמחנה כולו. זה הרגע שהעם יוכלו לחזות, לחוות, לחוש את השלמת המהלך של הסליחה והכפרה.
וכך אכן קורה ברגע השיא של חנוכת המשכן: "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט').
אלא שאז באה השריפה: "אחים בעיירה שריפה!".
האם שריפתם של נדב ואביהו מערערת את אמונתו של משה שאכן האלוהים שוכן בקרב מחנה ישראל?
באותה מידה אפשר לשאול: האם השריפה של שבעה באוקטובר מערערת את אמונתנו בשכינת האל בקרב מחננו?
אלא שאז, באותו רגע ממש שבו מתערערת לרגע אמונתו של משה והוא קוצף על בני אהרון הנותרים, באותו רגע מופרת השתיקה שגזר על עצמו אהרון.
אהרון תוהה, האם אלוהים אכן מבקש ממני, מבָּנַי, לאכול את החטאת?
האם לרגע עלי להאמין שהקורבן שהקרבנו, שהקרבתי, קשור באופן כלשהו לחטא, לאשמה?
עד כאן, אומר אהרון. המנחה, התרומה, התנופה – כן.
חטאת – לא: "ואכלתי חטאת היום?", הוא מקשה. – אני לא לוקח על עצמי ועל בָּנַי את האשמה.
וכאן מתרחש רגע הפלא העמוק של פרשת שמיני: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (ויקרא י')
יכולתו של משה להמיר את הכעס בהקשבה היא המפתח לתמורה שמתחוללת כאן, לאמונה שחוזרת לְפַעֵם במשה, לכללים שאיתם מכריז משה שהקדושה לא תישמר רק בתוך הקודש וקודש הקודשים אלא במחנה כולו – בכללי האכילה היומיומית בכל מקום של בני ישראל כולם, באשר הם.
אהרון מלמד את משה שיעור בנושא אשמה.
בלשון המדרש: "היום מתו בני ואני אקריב קורבן? היום מתו והיום אוכל בקדשים?" (ויקרא רבה פרשה י"ג דיבור הפותח: 'וידבר ה")
בלשוננו אנו: למרות שאשמה מצטיירת כרגש נכון, מוסרי, היא בפועל עלולה להוות מכשול למהלך של מודעות, תיקון וצמיחה.
יכולת ההקשבה של משה מאפשרת לו ללמוד את השיעור החשוב שמלמד אותו אהרון כמי שחווה פגיעה ושכול: בוא נדבר יחד על אחריות ועל צמיחה ולא על אשמה.
אירועי שבעה באוקטובר הפגישו אותנו עם סוגים שונים של אשמה: אשמה של מי שמבינים שלא עשו את המצופה מהם, אשמה של הציבור על הכאב שנגרם לנרצחים, לנופלים ולמשפחותיהם ואשמה על קוצר ידינו בטיפול בחטופים. האשמה הקשה מכולן, שלא מדברים עליה, היא אשמת השורדים. המונח נולד בעקבות מחקרים על תגובות רגשיות בקרב ניצולי שואה, בקרב אזרחים יפניים ששרדו מתקפות גרעיניות ובקרב חיילים שלחמו במלחמת ווייטנאם. גם מי שלא חוו באופן ישיר את המאורע הקשה, או שאין להם קשר ישיר לקורבנותיו, עלולים לחוש אשמה – על כך שהם ממשיכים לנהל אורח חיים שגרתי אשר כולל צחוק, הנאה, הצלחות או תסכול מצרות "יום-יומיות". האשמה מייצרת מעין היררכיה של סבל, באופן שמפחית מן הלגיטימציה של מי שלא נפגעו "מספיק", לכאוב את מכאוביהם האישיים.
המנגנון שאנחנו יכולים לדבר עליו במקום לדרוש אשמה הוא מנגנון של הקשבה, הקשבה רדיקלית, שאין בה הנחות מוקדמות, שפתוחה לשנות משהו מהאמונות הקודמות שלנו. הקשבה לנפגעים, לקורבנות, להורים השכולים, למשפחות החטופים. לשמוע את שעל לבם, לא לומר בשמם את שעל לבנו. להאמין שההקשבה שלנו תמיר, בסופו של התהליך שעובר עלינו, את האשמה באמונה, בתיקון ובצמיחה.
שבת שלום