"רבי אומר: הרבה פרשיות [בתורה] סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו [בתוכן] מרחק מזרח ממערב" (ספרֵי במדבר, קלא) ואכן מסורת בידנו שאין מוקדם ומאוחר בתורה (ראו ברייתא דל"ב מידות שבאגדה, ל"א, ל"ב). כלל פרשני זה מאפשר לנו לדרוש את התורה כטקסט סינופטי. אנחנו נעים בו קדימה ואחורה ולמדים דבר מדבר, הֶקְשֵר מֵהֶקְשֵר, ללא תלות בסדר העיניינים. כלומר, מחטא העגל על רעיון המשכן וההפך, ממעשיו של משה על דרכו של אברהם ולהיפך, ועוד היד נטויה. אך עדיין בכל הדוגמאות הללו נשמרת מעטפת התורה בתוך מרחבי הטקסט, בין גלילי חמשת החומשים. או, היתכן שלא כך הוא? היתכן ש"מוקדם" ו"מאוחר" מורים על משהו אחר מיסודו? על משהו שמעבר לספר ולאוסף הפסוקים הכתובים בו? ואכן, בא סופר ספר משלי והעיד שהתורה "עץ חיים למחזיקים בה". חכמנו למדונו ש"הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם". ועוד אומרים לנו המקורות "ואין ראשית אלא תורה, זה שנאמר (משלי, ח) ה' קנני ראשית דרכו:" (בראשית רבה). התורה איננה רק "טקסט" וספר מודפס, אלא מערך אידאות, דבר עמוק ומיסטי שקדם לבריאת העולם. מכאן, לא די לנו לקרוא את "אין מוקדם ומאוחר בתורה" כמרחק הטקסטואלי של הפרשיות זו מזו, אלא אף כמרחקן לאורך ציר הזמן ההיסטורי. לכן, לא רק שיש בידינו ללמוד ולפרש את התורה כשאנו מקשרים בין פרשות רחוקות, אלא אנו מביטים מבין פרשות התורה אל מעל הזמן, מרכיבים על עינינו "עדשות", בחזקת עקרונות ואידיאלים, דרכן אנו מביטים אל האירועים ההיסטוריים, אל השמחות כמו גם אל האסונות, אל הפסגות ואל העמקים. וכן, בתהליך משוב חוזר, חווית הפרשנות שלנו את התורה עצמה משנה את מבטנו, את "העדשות" עצמן. בכל פעם אנו שבים אל קריאת התורה עמוסים בתובנות חדשות ותורמים "פנים חדשות" לתורה. התורה "עץ חיים היא" וכמו עץ, זקוקה לשורשים ולעלווה וכל קריאה כזו מזינה את התורה אם מן השורש, אם מאמירי העץ.
פרשת שמיני, אותה אנו קוראים השבוע, נטועה בספר ויקרא, בתורת הכהנים, סמוכה לפרשת 'צו' המוקדשת ל"שבעת ימי המילואים" – שבעת הימים של חנוכת המשכן שבשיאם הוקדשו אהרון ובניו לכהונה. פרשת "שמיני", אם כן, מציינת את היום הראשון שבו המערכת הסבוכה של טקסי הכהונה אמורה להתחיל למלא את תפקידה המרכזי, שיבוא לידי ביטוי לאחר מכן בטקסי יום הכיפורים, והוא לכפר בעד הכהנים תחילה ולאחריהם בעד העם כולו (ויקרא, ט' 7). השקת הכהונה אל הפלגת-הבכורה שלה מעוררת התעלות והתלהבות רבה בעם כולו: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם; וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִיםוַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם.וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט 22-24). אך בתוך התלהבות זו קורה אסון: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'." (שם, י, 1) מה גרם למותם של הכהנים, בניו של אהרון, נדב ואביהו? מהי "האש הזרה" אותה הם הקריבו לפני ה' שגרמה לאש אחרת, לאש אלהים לצאת ולשרוף אותם כליל? ויתרה מזאת, מה אנו למדים מאירוע רחוק כל כך על זמננו ועל חיינו אנו, בעיקר בשבת זו בה אנו עומדים בפתחו של יום השואה?
נחזור ונביט בפרשה; התורה לא מסבירה מהי ה"אש הזרה" אותה הקריבו נדב ואביהוא. כל שאנו יודעים הוא שאש מסוג זה היא אש "אֲשֶׁר [ה'] לֹא צִוָּה אֹתָם". האם המילה "זר" משמעה "דבר שה' לא מבקש אותו", או שמא יש כאן הצבעה על משהו נוסף, על יסוד עמוק שנרמז במילה "זר"? כיצד, אם כן, נברר את מהותו של המעשה "הזר" של נדב ואביהוא? במרחק כמה פסוקים מאירוע טראומטי זה אנו קוראים חוק נוסף לכהונה: "וַיְדַבֵּר ה', אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ. חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויקרא, י' 8-10). האם ניתן להקיש מהאחד על השני? כלומר, האם יתכן שנדב ואביהוא, בניו של אהרון, באו אל הקודש תחת השפעת יַיִן וְשֵׁכָר כאשר היסוד הזר שבעבודתם נרמז בחוק שלפנינו? הדברים אינם רחוקים כלל ועיקר. עבודת אללים אקסטטית הכרוכה בצריכת אלכוהול וסמים משכרים אחרים ידועה לנו מפרקטיקות אליליות במרחב הים האגאי ובמזרח הקדום. מקדשי האל דיוניסוס וחגיגות היין ובהם טקסים אכסטטיים המגיעים עד אובדן חושים הם הדוגמה הטובה ביותר. אנו פוגשים בפרשה שלפנינו קצה קרחון של גישות כהונה מתחרות – זו האקסטטית, המיוצגת כאן על ידי נדב ואביהוא, וזו שמכוננת בספר ויקרא. נדב ואביהוא באו בהתלהבות יתרה, "ושברו" בכך את הכללים החמורים והמדוייקים שעבודת המשכן והכהונה דורשת. הכהונה של ספר ויקרא דורשת מילוי קפדני אחר אין ספור הוראות מדוייקות. הכוהן, והטקס הכוהני מיצגים מודל של שגב, ממלכתיות והדר הנוצרים דווקא על ידי בלימה ואיפוק לנוכח הרגש העז ולנוכח היצר שרוצה להתפרץ. דווקא איפוק לנוכח הזבח והדם. בניו של אהרון לא עמדו באיפוק הנדרש, ובאו אל הקודש עמוסים ברגשות ובהתלהבות יצרים.
ומה לנו היום ולמאבק בין שתי גישות אלו של ספר ויקרא? כאנשים וכיהודים אנו נתונים בתוך הטראומה, השבר והכאב של השואה. כמחנכים וכמנהיגים איננו יכולים להתחמק מאחריותנו. אנו מצווים לעצב זיכרון וליצור טקסים, להיות לכוהנים לעם. כל שיחה, כל תכנית לימוד, כל טקס הוא מבחן והזדמנות, הוא שאלה האם הַמַּחְתָה שאנו מגשים עמוסה "אש זרה". כלומר, האם, מתוך רצוננו העז לתת ביטוי לכאב ולמעמד העז והנשגב של האירועים ההיסטוריים אנו ניסחפים אל תוך סערת רגשות אקסטטית. האם נסחוף את ילדינו ותלמידינו במערבולות ומניפולציות רגשיות המובילות לשוביניזם. כלומר, שיעבוד זכרון השואה למטרות פוליטיות של אידיאולגיה זו או אחרת. האם נבוא אל הקודש עם "יַיִן וְשֵׁכָר", או נבחר בצלילות ובמתינות, בדיוק, ובקור הרוח. נבוא אל זכרון השואה בכבוד ונסרב לשעבד יום זיכרון זה ולנצל אותו למען מטרה אחרת, שאיננה זכרון וכיבוד הנרצחים, כאילו הייתה זו "אש זרה" ולא אש התמיד של 'יד ושם'.
שבת שלום