אימם, אלישבע, מוזכרת בשמות פרק ו', 23: וַיִּקַּח אַהֲרן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר.
וזהו. אלישבע לא הוזכרה לפני כן, ולא תוזכר יותר לאורך התנ"ך כולו.
מי הייתה אלישבע? מה פועלה מלבד "ללדת לאהרון" ארבעה בנים? ומה הייתה תגובתה כאשר בפרשתנו אוכלת "אש ה'" את נדב ואביהוא, ואהרון ובניו הנותרים מצטווים שלא להתאבל עליהם? מה אמרה? מה חשבה? האם אמרה אולי, כמילותיה של רחל שפירא:
זה בזו נביט
ונתמה שנית
אם ראינו נכונה.
לפעמים אני, לפעמים אתה
כה זקוקים לנחמה….?
ובכל זאת, אלישבע היא בת-מזל – היא מוזכרת בשמה. לבניו של אהרון יש אמא. מוזר: מחד גיסא, תפקידן העיקרי של הנשים במקרא הוא הבאת צאצאים לעולם. ומאידך גיסא, כה מועטות הנשים, אמותיהם של גיבורי המקרא, המוזכרות בו.
אנו נמצאים בפתחה של תקופה בה מרובים אירועי זכרון: שביעי של פסח, יום השואה ויום הזכרון. אנו מצווים להזכיר שמות, לזכור שלכל איש ואישה יש שם. כל אחת היתה בת של מישהו, אמא, אחות. כל אחד היה בעל, בן, אח, גיס. ובעת הזאת, כאשר רבים מהקרובים שזכרו אותם אינם עוד עמנו, מִצווה עלינו לזכור שבעתיים, לזכור עבורם.
דוגמא לכך אנחנו מוצאים בהפטרת פרשת שמיני.
ההפטרה מספרת על מסעו של דוד להעלאת ארון ה' לירושלים. במהלך המסע נוגע עוזא בארון האלוהים, ומת, ומכאן הקשר בין ההפטרה לפרשת השבוע.
מסעו של דוד הסתיים במפגש הידוע בין דוד למיכל. כזכור, דוד מפזז ומרקד לפני הארון, ומיכל יוצאת לפגוש אותו: וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים (שמואל ב' ו', 20).
דוד לא נשאר חייב ומזכיר לה שהוא-הוא המלך שבו בחר האלוהים על פני בית-שאול. וגם הכתוב, או שמא אלוהים, לא נשאר חייב, ומעניש את מיכל על הפגיעה בבחיר האלוהים: וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ (שמואל ב' ו', 23).
כמו נשים אחרות – דינה בת יעקב ובת יפתח – שהעזו לצאת מן הבית, לחרוג מתפקידן המסורתי, ושילמו מחיר כבד, משלמת גם מיכל מחיר כבד. את המחיר החברתי של חריגה מן המסגרת המקובלת. של ההליכה כנגד הקונצנזוס.
פרשת שמיני מרבה לעסוק בתחילתה במה שמותר ובמה שאסור לכוהנים, ובהמשכה – במה שמותר ובמה שאסור לאכול. גם ההפטרה ממשיכה קו זה – מה מותר ומה אסור לגבי ארון ה', מה מותר ומה אסור לומר למלך, וגם – האם מותר או אסור לדוד להחליט על הקמת בית המקדש.
אבל הן הפרשה והן ההפטרה מזכירות לנו, שההחלטה על המותר והאסור היא פעמים רבות שרירותית, ונגזרת משיקולים חברתיים או אמונה דתית. במילים אחרות – האחריות היא בידינו, האחריות להחליט והאחריות לשאת בתוצאות של ההחלטות שלנו, של הנורמות שקבענו.
אני מוצאת שיש מן המשותף בין מיכל, עוזא, נדב ואביהוא. ההיסטוריה והמקרא מלמדים אותנו שמי שמעז, מסתכן, גם אם פעל בפזיזות או באימפולסיביות – נזכר בשמו. נותר בזיכרוננו הקולקטיבי. מי שפורץ קדימה, אף אם פרץ את גדרות המותר והאסור, זוכה להכרה.
אבל מה עם אלישבע? ומי זוכר מי היו אלעזר ואיתמר?
מה עם כל אותם אנשים שמילאו את תפקידם, את חלקם, חיו את חייהם, חוו אושר וסבל, ימי חג ושגרה – אנשים ונשים מן היישוב? מה איתם? מי יזכור אותם?
בתקופה הקרובה נתייחד עם מתינו בתפילת היזכור בשביעי של פסח, עם זכרם של נספי השואה ביום השואה ומיד לאחריו עם הנופלים ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל. פרויקט לכל איש יש שם מנסה לעשות תיקון – להכיר בחשיבותו של כל אדם, כל איש ואישה, גם הנחבאים אל הכלים, גם מי שלא היו לו הכוחות.
לכל איש יש שם
שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואימו.
הבה נזכור זאת, ונתברך במתנת הזיכרון המקשרת דור לדור בשרשרת נצחית.
שבת שלום!