פסוקים תמציתיים אלה, המצויים בלב לבה של פרשת שמיני, הם בבחינת מועט המחזיק את המרובה. הדרמה הגדולה, המוות הפתאומי, השאלות הקיומיות והדממה – מותירים אותנו עם תחושה קשה ומורכבת.
מקרה זה מתרחש בשיא החגיגיות הטקסית. טקס פולחני הנמשך כבר שבוע, מגיע כעת לפסגת עוצמתו: השכינה מתגלית לעין כל , ככתוב: "…וירא כבוד ה' אל כל העם: ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם": (ויקרא' ט' כ"ג-כ"ד). העם חווה התגלות אלוהית – החוויה הדתית הצרופה ביותר – וברגע צלול זה נשרפים לפתע למוות שני בניו של הכהן הגדול.
ומדוע? מה היה חטאם של נדב ואביהוא? מהי אותה אש זרה?
פרשני כל הדורות נאבקו עם שאלה זו. היה הכרח להבין את משמעות המעשה, לתת הסבר הגיוני לטרגדיה נוראה וסתומה.
במבט ראשון, ניתן לחשוב כי בניו של אהרון עברו על איסור שלא להביא אש זרה (כפי שאכן סובר בעל הטורים). אך היכן נמצא איסור זה? יתרה מכך, קיימת מצווה להביא אש אפילו מן האיש הפשוט, מן ההדיוט (ראו למשל עירובין ס"ג ע"א). מהו אם כן החטא?
ההסבר הפשוט ביותר הוא טעות בסדרי עבודת המקדש – סמיכות הפרשה לאיסור על שתיית יין ושכר בפרק י' פסוק ט', נתפרשה כהוכחה לכך שחטאם של נדב ואביהוא היה שתיית יין לפני כניסתם למשכן (ויקר"ר, י"ב, א').
הסבר אחר גורס, כי נדב ואביהוא הביאו אש חיצונית , ולא לקחו אש מעל המזבח, כפי שנדרש מהם (ספרא לפסוק, במדבר רבה, ב כ"ג). מדובר אם כן בחטא של פזיזות ורשלנות של כוהנים לא מנוסים – האם הם באמת חייבים בעבורו מיתה?
פרשנים אחרים ביקשו למצוא פגם באופיים של נדב ואביהוא – היו שראו בהם גאוותנים, ואף האשימו אותם ביחס מתנשא כלפי נשים צעירות שרצו להתחתן עימם (ויקר"ר, כ י). פרושים דומים מאשימים את בני אהרון שלא נועצו זה בזה (ויקר"ר כ ח).
הסבר נוסף דורש את המילים "אשר לא ציווה אותם" כזלזול בסמכותו של משה: אמנם הההלכה שהורו נדב ואביהו נכונה הייתה, המעשה שעשו (הדלקת האש) נכון היה. אך כיוון שעשו זאת מבלי שנצטוו לכך על ידי משה שהיה נוכח במקום, הם 'הורו הלכה בפני רבם' –
מעשה שיש בו משום פגיעה בו ובסמכותו ולפיכך חייבים מיתה. (ספרא). יש הרואים בנדב ואביהוא כמזלזלים במשה ובאהרון, ומחכים לתפוס את מקומם כמנהיגים לאחר מותם (סנהדרין, נ"ב, ע"א).
תשובות אחרות ומפתיעות העדיפו לראות באותה "אש זרה" כביטוי מטפורי להתעלות הנפש – כדברי הספרא (כד) "כיון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבתם". כלומר – עוצמת החוויה גרמה להם לעשות מעשה שלא ייעשה.
יתרה מכך, רש"י מביא את הפירוש הבא: "אמר לו משה לאהרן: אחי! יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך". כלומר – יש הכרח במוות של אדם קדוש וקרוב לאלוהים בכדי לקדש את המשכן. נדב ואביהוא מתו לא בשל חטאם – אלא דווקא בשל מעלתם היתרה.
נדמה כי בכך מנסה רש"י להסביר את תשובתו הסתומה של אלוהים המובאת בפי משה " בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד “ (ויקרא י ג) . אלוהים מקפיד יותר בקדושים יותר, הוא מתקדש במותם של הקדושים. הרשב"ם מפרש את הפסוק כך: "בכוהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש, ולא שיתחלל שמי ועבודתי … זהו כבוד שכינה שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו". כלומר – בכך שאהרון אינו מתאבל על שני בניו, הוא מקדש את אלוהים ומאדיר את כבודו בעיני כל העם. הכוהן הגדול מקדש את האל על ידי ויתורו על זכותו לצעוק, לזעוק, להתאבל.
הפועל "אכבד" חוזר פעמים ספורות במקרא, אחת מהן היא בהפטרה שלנו לפרשת השבוע. דוד מכרכר לפני ארון הקודש ונתקל בבוז של אשתו מיכל. הוא עונה לה: "ועם האמהות אשר אמרתי עמם אכבדה" (שמ"ב, ז', כ"ג). בהעמדת פסוקים אלה כחלק מההפטרה, ובהשנותו של פועל ייחודי זה, אני מבקשת לראות רמז לקשר בין שני הסיפורים.
נדב ואביהוא נמצאים במערכת טקסית נוקשה – עליהם למלא בדייקנות את אשר צווה עליהם, אסור להם לגלות יצירתיות, חדשנות, ספונטניות. אפילו אם מעשיהם נכונים הלכתית – עליהם להקפיד לפעול רק לאחר שצוו. לכוהן הגדול אסור להראות רגשות – לא של התעלות דתית מתפרצת, ולא של אבל – בכך מתבטאת קדושתו של אלוהים ומועצם כבודו.
ודוד – סיפור מקביל והפוך. דוד מכרכר עם העם לפני ארון אלוהים, הוא מבזה ומשפיל עצמו. הוא מראה את שמחתו הרבה – בריקוד לעיני כל העם. בכך הוא מכבד את אלוהים, בכך הוא מכבד את עצמו. לעומתו, מיכל מייצגת את האיפוק, את האריסטוקרטיות. ובמקרה זה – מיכל נענשת.
מה באות הפרשה וההפטרה ללמד אותנו? שספונטניות, יצירתיות וסערת רגשות הן מסוכנות. בנקל הן יכולות לשרת גאווה עצמית, זלזול במסורת אבות או התלהבות מכלה. ומצד שני – לעתים זהו המעשה הנכון, ומי שעומד בדרכו נענש. לעתים הבחירה לדמום אינה מחוייבת המציאות או התפקיד. דומה כי הציווי של ההבחנה בין שני המקרים, של "להבדיל בין הקדש ובין החול" (ויקרא, י', ט')" המופיע בפרשתנו – הוא הוא האתגר האנושי והדתי הרובץ לפתחנו.