התורה אמנם מספרת לנו כי השניים הומתו ע"י אש ה' והיא גם מדגישה בפנינו כי המעשה שעשו נדב ואביהוא לא היה על פי הוראת ה' ועל כן האש שהדליקו הייתה אש זרה. אבל אין הסבר לגבי מהות החטא ומה משמעות המושג אש זרה. הבעיה עוד מתחדדת שכן פסוקים מועטים לפני כן אנו קוראים על האב, אהרון הכהן המקריב קורבן המתקבל ע"י ה':
וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים: וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם (ויקרא ט' 22-24).
למעשה לא היה הבדל בין הקרבן שהקריב אהרון לבין זה שהקריבו נדב ואביהוא, אך הקרבן שלהם אינו מתקבל והשנים מומתים.
המושג אש זרה הפך להיות ניב ידוע בשפה העברית. כשאומרים 'אש זרה' מתכוונים למעשה נכון, צודק וישר, אך דרך ביצועו לוקה בחסר. לכן התוצאה הפוכה ממה שהיה רצוי שיקרה. כך מסביר לנו המדרש את נסיבות מותם של האחים:
בר קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר אמר: בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן: על הקריבה ועל הקרבה על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה. על הקריבה – שנכנסו לפני ולפנים. ועל ההקרבה – שהקריבו קרבן שלא נצטוו. על אש זרה – אש מבית כיריים הכניסו. ועל שלא נטלו עצה זה מזה שנאמר (שם יז) "איש מחתתו" איש מעצמו עשו שלא נטלו עצה זה מזה (ויקרא רבה כ',ח).
המדרש, שלא נוח לו עם העובדה שהסיבות למות בני אהרון לא פורטו בתורה, מבאר לנו את הסיבות בציינו ארבעה עניינים: השניים התקרבו אל המזבח, אל הקודש, ללא רשות; הקריבו קרבן שלא התבקשו להקריב; לקחו אש מהכיריים, אש זרה, ולא אש מהמזבח; ולא התייעצו זה עם זה, אלא פעלו ללא שקול דעת וללא מחשבה על מה יכולות להיות התוצאות של המעשה שעשו.
"האש" היא הנותנת אנרגיה ליצירה. באמצעות האש אנו אופים את לחמנו, מבשלים את מאכלינו, מחממים את בתינו. כל אלה הן פעולות חיוביות ורצויות הנותנות לנו חיים. אך באותה מידה – אם האש איננה מבוקרת, אם היא שולטת בנו במקום שאנו נשלוט בה, תתפרץ האש מן התנור, לחמנו יתפחם, מאכלנו יוקדח וביתנו יישרף על יושביו.
המשוררת רחל שפירא היא אחת האחרונות, ככל הידוע לי, אשר השתמשה בביטוי "אש זרה" בשירה הידוע "כמו צמח בר". כשאני קורא את הבית השני של השיר אני שומע קולות של תהייה וייאוש. יש במילים של רחל שפירא כדי לשפוך מידה של פירוש להתלבטות הזאת של האדם העומד מול האש ושואל את עצמו מה עליו לעשות כדי שהאש תהייה חיובית וכיצד יוכל להימנע מאש זרה שתוצאותיה שלילות.
אֲנִי רוֹצָה לִפְקֹחַ אֶת עֵינֵי / לִצְמֹחַ לְאִטִּי.
הִרְבֵּיתִי לַחֲלֹם / הַחֲלוֹמוֹת טָרְפוּ אוֹתִי,
רָצִיתִי לְנַחֵם –אֲבָל מָרְדָה בִּי תְשׁוּקָתִי.
הָיָה מִקְּסָם יַלְדוּת, הָיְתָה גַּם סְעָרָה בִּזְרוֹעוֹתַי.
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִדְלִיקָה אֵשׁ זָרָה אֶת לֶילוֹתָי.
כשאנו חושבים על הדלקת אש, מסוג האש המופיעה בפרשה, או כל אש אחרת, תמיד חשוב כי לנגד עינינו יהיה סיפורם של נדב ואביהו. שהאש שאנו מדליקים תהיה אש של שיקול דעת ולא חלילה אש זרה.
שבת שלום