בשלב העובדות לא היו חילוקי דעות. היו שם פירות נהדרים, הארץ היא ארץ זבת חלב ודבש. יש שם תושבים, הם מבוססים ומגודלים וגרים בערים מבוצרות.
המחלוקת היתה על המסקנות. הרוב חשבו שאין לנו שום סיכוי שם, ורק שניים, כלב ויהושע, האמינו: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ (במדבר י"ג, 30).
אין ספק שדברי הרוב היו מבוססי מציאות. עם של עבדים עייפים, וחסרי מולדת, לא שווה בכוחו הצבאי ליושבי הארץ השבעים והמבוססים. להם יש צבא גדול, הם מכירים את הארץ. אין כאן שוויון כוחות.
המחלוקת איננה על הבנת המציאות המחלוקת היא על ההערכה העצמית.
יהושע וכלב מאמינים בעצמם, בכשרונם, הם מאמינים בעם הזה. הם מאמינים ביכולתו לעלות ולהתעלות. שאר העשרה כופרים באיכותו – עבדים שכמונו – "איך נוכל? הם הרבה יותר חזקים. הם מאומנים – עזי נפש".
האם יש קשר בין האמונה במשה ואלוהיו, לאמונה ביכולתנו ובסיכוי להתישב בארץ? האם יש קשר בין אלה לבין האמון בעצמינו?
אמונתם של המעטים היא ההערכה שנוכל לצלוח מעקשים וקשיים מרובים ככל שיהיו בחיינו. מובלעת בה גם הערכה עמוקה לערבות, לחברות, לתמיכה, ולחוסן שנוצר במקום בו כל אחת ואחד נותן את ככל היכולת.
איך יתכן שרק שניים משנים עשר היוצאים לתור את הארץ, מיעוט כל כך משמעותי, העריכו שנוכל ונצליח?
גם בראשית הציונות היה זה מיעוט מבוטל שהאמין, שראה ושהבין את ההכרח להתישב בארץ. היה זה מיעוט שראה והבין שיש להקים מסגרת מדינית. מיעוט זניח שעשה מעשה והחל לכונן בית לאומי לעם היהודי. מיעוט שהביא אותנו לנס הזה שנקרא מדינת ישראל.
סיפור הנשלחים לתור את הארץ מלמד אותנו דוקא על תפקידו של המיעוט. השניים שלוקחים על עצמם את עתיד העם כולו, גם את עתיד שבטיהם של הרוב.
סיפורם של כלב ויהושע היחידים, הוא אולי ההשראה לדברי המשנה בהתמודדות עם משבר הבצורת במסכת תענית: הִגִּיעַ שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים, הִתְחִילוּ הַיְחִידִים מִתְעַנִּין שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת. (משנה תענית, א, ד)
יחידים, שאיש לא מינה אותם, הם הראשונים להתמודד עם המשבר. איש לא קרא להם. הם לוקחים את המשבר על עצמם. עם זאת, אם הם לא יעשו זאת לא יהיה מי שיראה את השבר ויתחיל תהליך היציאה ממנו.
התורה קוראת לנו להיות יוצאים מן הכלל. היא רוצה שנאמין איש ביכולותיו, אישה בחברתה. בהליכה עם הרוב, עם הזרם, יש הענות עמוקה לחרדות. באמירות הזהירות יש משום הגברת החרדה הקיומית המלווה את חיינו. שינוי עומק – התקרבות אל הארץ המובטחת, תהיה אשר תהיה, יתרחש רק מהכרעתם של יחידים לעלות מתןך אמונה ביכולתם, ומקריאתם לאחרים להצטרף אליהם.
בסיום הפרשה שלנו אנו קוראים את פרשת ציצית. שם נאמר: וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (במדבר ט"ו, 39).
הביקורת על התנהגות עשרת נשיאי העדה שהזהירו כנגד ההליכה אל הארץ המובטחת, נדחית עד לכאן. לפי הביקורת הזאת להגיד שאין ביכולתנו להתמודד עם הקושי שבכניסה לארץ המובטחת, היא כמו לומר אינני יכול בלי עצים להסקה בשבת, היא כמו לא להעלות תרומה מחשש שלא יהיה לנו מספיק. בכל המקרים המניע הוא החרדה הקיומית שלא נצליח , שלא נוכל.
הלב והעיניים מושכים אותנו לזהירות. התורה קוראת לנו לעלות, להתמודד להכריע לעשות בעיקר ברגעים של שבר גדול.
ואנחנו עָלֹה נַעֲלֶה כִּי יָכוֹל נוּכַל.
שבת שלום