השם "מרגלים" גזור מהמילה "רגל", ועיקרו – הליכה בפועל בארץ, לארכה ולרחבה, על מנת להתרשם ממנה. אולם בפרשה שבספר במדבר בולטות דווקא העיניים. ואכן, אך טבעי הוא שההתרשמות תעשה, ראשית לכל, באמצעות הראייה. אולם, העיניים והראיה לא נמצאות רק בחלק הראשון, שעניינו המרגלים, אלא הן מקשרות בין כל חלקי הפרשה. העיניים והראייה חוזרות בדברי משה, בתגובת ה' לפרשת המרגלים, בעונש הניתן מידה כנגד מידה ("כי כל האנשים הרואים את כבודי…וינסו אותי…אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם, וכל מנאצי לא יראוה" (במדבר י"ד) וגם בפרשת ציצית שבסוף הפרשה.
וכך אומר להם משה: "וראיתם את הארץ מה היא…ולקחתם מפרי הארץ" (י"ג י"ח, כ'). מהתיאור הקצר של מסע המרגלים בארץ ניתן להתרשם, כי הם הסתפקו בבקשות הטכניות של משה, ואכן הביאו איתם אשכול ענבים. על התרשמותם מהארץ ניתן ללמוד רק מדבריהם לאחר שובם. העובדה שהמספר איננו מתאר את מה שהתרחש בארץ ואינו מתאר את הארץ כלל, יכולה אולי לרמוז לנו שההתרשמות מן הארץ פתוחה לכיוונים רבים. האדם הוא שבוחר מה לראות, ויטעה המספר אם יבחר לתאר לנו את הארץ דרך עיניו. לכן, אנחנו מקבלים את התיאור דרך עיניהם של המרגלים, והוא סובייקטיבי לחלוטין.
על מידת הסובייקטיביות של תפישת המרגלים ניתן ללמוד מן המשפט המשקף יותר מכל את עמדתם כלפי הארץ: "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם (שם פסוק ל"ג). ראשית – "ונהי בעינינו" – ללא ספק תפיסה סובייקטיבית. שהרי, המרגלים חזרו עם אשכול ענבים ענק, שהיו דרושים שני אנשים לשאת אותו! דבר שמעיד על ארץ פוריה וטובה מעין כמוה! והן הם עצמם מעידים כי הארץ "זבת חלב ודבש היא". אולם הם בוחרים להתמקד דווקא בשלילי ובמפחיד: "הארץ…ארץ אוכלת יושביה היא" וגם – "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (שם פס' ל"א-ל"ב). הדבר בולט במיוחד אם נשווה את תגובת האנשים ששלח משה, לשני האנשים ששלח יהושע. בהפטרה, בספר יהושע פרק ב', מסכמים המרגלים את שליחותם במשפט קצר אחד: "כי נתן ה' בידנו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו".
אבל מה שמשמעותי עוד יותר הוא הסיום: "וכן היינו בעיניהם". וכי כיצד יכלו המרגלים לדעת איך הם נתפשו בעיני יושבי הארץ? אלא שיש פה הבנה עמוקה, אף שאולי לא מודעת: המרגלים מבינים, שהדרך שבה אדם תופש את עצמו, משפיעה השפעה מכרעת על הדרך שבה אחרים תופשים אותו. הכוח להתמודדות נובע לא מגורמים חיצוניים, אלא מכוחו הפנימי של האדם. הסביבה רק מגיבה למה שהאדם משדר. על כן אנחנו מעריכים כל כך נחישות – יציאה כנגד כל הסיכויים מתוך אמונה שאם נאמין במעשינו, השאר חייבים יהיו להסחף באמונתנו זו. אך אם נהיה חגבים בעיני עצמנו, נהיה כאלה גם בעיני האחר.
פרשת ציצית שבסוף הפרשה נותנת מימד נוסף לאותו עניין: עלינו למצוא דרכים ממשיות, מעשים, שיזכירו לנו כל הזמן מי אנחנו. אם נראה את הציצית, ניזכר. ואם ניזכר, עינינו לא יתורו אחרי דברים הזרים לרוחנו ולזהותנו. האל, שאסר על האדם לאכול מעץ הדעת, תכנן אולי אדם שאיננו רואה נכוחה – לא את עצמו ולא את אלהיו. אבל הוא קיבל אדם שבחר לאכול מעץ הדעת, אכילה שעליה נאמר: "ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים ידעי טוב ורע" (בראשית ג' ה). עינינו הפקוחות מאפשרות לנו להביט במראה ומצוות עלינו לראות נכוחה ולענות על השאלה – מי אנחנו.
רק אם נישיר מבט אל כל המרכיבים של זהותנו, נתמודד איתם, נשתנה איתם, נתפתח איתם – נוכל לצפות אף מהקרובים אלינו ומאלה הבאים איתנו במגע לקבל אותם.