לפני שלושים שנה, בחורף 89 ' הגעתי למקום עבודתי הראשון שלאחר הצבא במרכז חינוך ליאו באק שבחיפה.
התרגשתי לראות מקום אחד בו המושג "קהילה" מקבל ביטוי באופנים שונים בתורה, עבודה ובגמילות חסדים לא רק כחזון יהודי, חינוכי וחברתי אלא גם כמבנה ארגוני בדמות מרכז קהילתי – חינוכי ובתוכו משולבים בית ספר ממלכתי, מרכז קהילתי ובית כנסת.
התחלתי ללכת לבית הכנסת בשבתות ובחגים. באחת מקבלות השבת, לאחר מזמור צ"ג ולפני תפילת ערבית עלה אדם מכובד על הבימה והחל לדבר אל הקהל. עוד לא ידעתי אז מה זו דרשה.
קול רועם וחזק פילח את חלל בית הכנסת: וַיְדַבֵּר ה', אֶל–מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח–לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת–אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר–אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר י"ג, 1-2) נשתררה דממה לכמה שניות בהיכל. האדם המכובד המשיך ושאל בקול: "מדוע יש לתור את הארץ? האם יש מידע שאלוהים לא יכול לספק למשה ישירות וללא תיווך המרגלים? מהי מטרת השליחות? יש כאן משהו עמוק וחשוב ללמוד! "
לא הבנתי, אף מעט נבהלתי מקולו הרם. ובכלל, מדוע היו אלו שאלות חשובות בעיניו? שאלתי בלבי. לא ירדתי לעומקן של השאלות ומן הסתם גם לא היו לי אז תשובות, אך היה משהו מרגש בקולו. משהו בקולו שהזדהה כל כך עם הסיפור המקראי. הוא כל כך כעס על עשרת המרגלים שהוציאו דיבת הארץ כאילו היו תלמידיו הסוררים, כאילו הארץ הייתה אהבת חייו. מן הצד השני, הוא העריץ ודיבר בחום ובלהט על יהושע בן נון וכלב בן יפונה כאילו היו תלמידיו הראויים – הם היו אלה שמימשו את ייעודם כמנהיגים, כשליחי ציבור.
באותן שניות הפך הרב סמואלס להיות הסיפור עצמו, כאילו לא היה כל מרחק בינו לבין המקרא. ובכל זאת הייתה זאת אומנות של סיפור עם ממד של ביקורת ולא סימביוזה מוחלטת שבין המספר לסיפור.
לימים כשזכיתי להכירו באופן אישי והפכתי לתלמידו הנאמן, הבנתי שהוא היה באמת מאותו הזן של ויהושע בן נון וכלב בן יפונה שמגיעים לתור את הארץ, להתנחל בה ולהקים בישראל את החינוך היהודי הליברלי.
והוא המשיך: "לאחר 40 יום חוזרים המרגלים ומדווחים למשה ולעם; עשרה מדווחים על המציאות האכזרית השוררת בישראל ואילו שניים מהם חולמים בהקיץ, מדווחים על ארץ שהיא טובה מאוד מאוד! טובה מאוד מאוד!"
מי מהם דיבר שקר? שאל הרב סמואלס? מי מהם דיבר אמת? התריס לעומתנו.
מה קורה כאן! האדם המכובד שממולי זה שאמור להיות המנהל שלי מספר לי סיפור, אני לא מבין דבר אבל מתמגנט לגמרי גם לסיפור הלא כל כך מובן אך בעיקר לאדם שממולי. הוא דיבר בלהט. הוא היה לכלב בן יפונה וליהושע בן נון.
אתם יודעים, הוא אמר בקול טקסני ורועם עם מבטא כבד, שסיפור הבריאה מסתיים כל יום במילה "וירא כי טוב", בבריאת האדם ביום השישי במילים: "טוב מאוד" ואילו רק כאן, רק כאן! בפרשת המרגלים, בסיפור על הארץ הקשה שלנו כותב המספר המקראי "טובה הארץ מאוד מאוד". הוא חזר והדגיש הארץ טובה מאוד מאוד – !! כאילו רצה לוודא שאנחנו לא רק מבינים אלא מתרגשים יחד אתו מעוצמת החוויה.
חברים, אתם מבינים שאין באמת מציאות והכל בעיניי המתבונן? הוא קנה את לבי, הרגשתי שאני מתחיל להבין – ובעיקר להרגיש.
והוא המשיך במרץ: וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל–בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל–הָעָם אֲשֶׁר–רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. לג וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת–הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק—מִן–הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם. (במדבר י"ג 32-33)
השניים; תמיד יהיו אופטימיים, יסתכלו נכוחה ויישירו מבט אל המציאות, קשה ככל שתהיה, אך תמיד יראו את המציאות דרך החזון והראוי בעיניי אלוהים ואדם. ככה מתקנים עולם.
העשרה , שהם אמנם הרוב שבכל דור, מאז ועד היום, הם אלו שמחלישים אותנו שמחללים שם שמיים והגורמים לכולנו לבכות ולהתייאש; חטא המרגלים; החטא הגדול ביותר של עם ישראל במדבר יסודו בראייה מוטעית – ההסתכלות על המציאות שלא דרך האמונה, הערכים והחזון שלנו.
והשניים, השניים הנפלאים טבעו את הסיסמה של חלק מתנועות הנוער שלנו עד היום וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ—כִּי–יָכוֹל נוּכַל, לָהּ. (במדבר י"ג, 30). כל אחד מאתנו יכול להיות העשרה וכל אחד מאתנו יכול להיות השניים. זו בחירה שלנו.
זו הייתה דרשה של עשר דקות לא יותר, היא מהדהדת אצלי עד היום, זה היה אחד מהמפגשים הראשונים בהם היה חיבור עמוק בין פסוקי התורה, לחזון חינוכי, לתפיסה חברתית ולאומנות הסיפור.
תודה לך הרב סמואלס על שנים של ליווי, הנחייה והדרכה.
זכרך ברוך, חזונך ופועלך נטועים בלבם של אלפי תלמידים/ות, מורים ועובדים קהילתיים שגדלו בצלך ולאורך.
שבוע טוב וסיום שנת לימודים מוצלחת ומרגשת.
שבת שלום