המרגלים היו רק סנונית שאמורה לבשר לעם כמה ארץ ישראל נהדרת, בדיוק כפי שאלוהים הבטיח. בפרשה זו אלוהים מראה מגוון רחב של רגשות ומעשים ונדמה שהוא כמעט אנושי. הוא מתרגש, בונה ציפיות, מתאכזב עמוקות, כועס ורוצה לנקום, שומע את דבריו של משה ונרגע, סולח בסליחה חלקית בלבד, מעניש את המרגלים ואת דור המדבר ובסוף- מנמיך ציפיות.
הייתכן שאלוהים טעה לגבי פאר יצירתו? האם שוב טעה ביכולת שלו להעריך את מה שבני אדם מסוגלים לו? אולי הוא נתן בנו אמון רב מדי, או שאולי לא היה מודע מספיק לחולשותינו ומגבלותינו כבני אדם? המרגלים לא עשו את מה שאלוהים ביקש מהם, אך ייתכן ומדובר בכישלון של שני הצדדים. רק שני צדיקים בדורם- יהושע בן נון וכלב בן יפונה נעמדים בין אלוהים לבין העם.
וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. … וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה. וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם (במדבר יד, א-ט).
במובן זה ניתן לראות הקבלה בין אלוהים לבין חטא המרגלים. המרגלים חטאו בכך שראו את הארץ כפי שהיא ולא כפי שהיא יכולה להיות. לעומתם, אלוהים ראה את בני ישראל כפי שהוא היה רוצה לראותם, אך לא כפי שהם באמת. שני חטאים אלו הינם שני צדדים של אותו המטבע.
גם בני ישראל וגם אלוהים צריכים לעבור מסע של התבגרות והתפכחות בפרשה זו. עונשם החינוכי של בני ישראל ידוע – הם נאלצים לנוד ולנוע ארבעים שנה במדבר, עד אשר יתחלף הדור. רק הדור הבא יהיה מוכן לרשת את הארץ.
אך מהו מסע ההתבגרות וההתפכחות של אלוהים?
עד כה, אלוהים התגלה לבניו הנבחרים ולעמו הנבחר באופן ישיר (בדיבור, בסנה, בעשר המכות, בחציית ים סוף, בעמודי הענן והאש ועוד) או באמצעות שליחיו. בכל מקרה הדיבור היה ישיר, התגובה הייתה מיידית. אלוהים היה מעורב בכל פרט ופרט בחיי העם; בכל פעם שמשה התלבט הוא פנה אל ה' להתייעצות. אך גם אלוהים מתחיל להבין שעם המעבר לארץ ישראל המצב הולך להשתנות. העם יגדל ויתיישב שבט שבט במקומו, ולא ניתן יהיה לנהל דו שיח אישי וקרוב עם העם. כמו ילדים המתבגרים ועוזבים את הבית, אנו רואים את משבר העזיבה של שני הצדדים. אך מתוך השבר יצמח מצב חדש, בוגר יותר, מתון יותר ואולי בריא יותר ואפילו שוויוני יותר.
מדרש במדבר רבה מנסה להבין מה יהיה טיב היחסים בין בני ישראל לאלוהים לאחר הכניסה לארץ, כפי שעולה מן הפרשה בכללותה: מה האב נותן לבנו נכסיו, אף הקדוש ברוך הוא עשה כך לישראל, שנאמר, ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים (ירמיה ג יט). וכשם שהאב כותב נכסיו לבנו ואף בנו חייב להעלות לו דורון, וכך הקדוש ברוך הוא אומר לישראל: כי תבאו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם ועשיתם עולה לה' (במדבר רבה, פרשת שלח לך, סימן יד) .
בחלקה השני של פרשת שלח לך כמה מצוות מרכזיות שתלויות בארץ – קורבנות השלמים והנדבה, התרומה וחלה ועוד. עושה רושם שאלוהים מבין שמעכשיו הקשר בינו לבין עמו יהיה קשר של העלאת מנחות אליו, ולא נתינה של אלוהים לבני ישראל. מערכת היחסים משתנה ולמעשה נשמרה במתכונתה החדשה עד היום – אנו מתקשרים עם אלוהים באמצעות התורה, המצוות, הקורבנות וכיום – בתפילה.
המדרש ממשיך, במדרש על פרשת ציצית, סופה של שלח לך: ויאמר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם. זה שאמר הכתוב, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה (תה' צז יא), ה' חפץ למען צדקו (ישע' מב כא). זרע להם הקדוש ברוך הוא את התורה ואת המצות לישראל, כדי להנחילם חיי העולם הבא. ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצוה לישראל (במדבר רבה, פרשת שלח לך, סימן ט"ו) .
המצוות הן המתנה שאלוהים מעניק לנו, הזדמנות להציץ אל האלוהי, דווקא מתוך העשייה היום יומית. קידוש הזמן, המקום, המצוות שבין אדם לחברו ועוד, ממסדים את מערכת היחסים שלנו עם אלוהינו ואחד עם השנייה. יש לשיטה זו מגבלות – עבור אלו בעלי רוח אנרכיסטית זה יכול להיות מגביל וכולא, וברור שעבורנו היהודים הליבראליים, יש אתגר מיוחד, מכיוון שאיננו יכולים לקבל כל מצווה כפי שהיא.
אך בעיני זהו מעין רגע ההתבגרות של אלוהים, אם נדבר בלשון בני אדם. הוא מבין שלטובת עמו וחייהם הנורמטיביים עליו לקחת צעד אחורה, גם מבחינה רגשית וגם מבחינה מעשית, על מנת שאנחנו, יצוריו, נוכל לחיות את חיינו. חיי רוח ומצוות הם אלו שיאפשרו לנו לחוש את הקדושה סביבנו תמיד. מתוך תסכולו על האופי האנושי, אלוהים מראה לנו את גדולתו ביכולתו לקחת צעד אחורה – השמיים שמיים לה', והארץ ניתנה לבני אדם.
כיהודים ליבראליים אנו עסוקים בשאלת המצוות ומהו האופן הנכון לעבוד את אלוהים ואת החברה. אני רוצה להציע שעצם השאלה היא כבר התמודדות חשובה. בסופו של יום שאלת המצווה הנקודתית היא שולית לעיקר. העיקר היא הניסיון לגעת בנשגב, האלוהי והאנושי כאחד, באמצעות מעשים, כפי שאמר רש"י: דבר אחר: "ציצית" על שם (ל"ט) "וראיתם אותו", כמו (שיר השירים) "מציץ מן החרכים".
הקדושה, האלוהות, השכינה מציצה מן החרכים אלינו. באמצעות מעשינו, מעשים של צדק, צדקה, משפט, לימוד תורה ותיקון עולם אולי נזכה גם לראותם.
שבת שלום