בכל שנה, בימי ביכורי ענבים, פרשת שלח לך נקראת, בהתאמה מושלמת בין פרשות השבוע לתקופות השנה. ה'מרגלים' (כינוי מעניין בפני עצמו) שנשלחים בתחילת הפרשה יוצאים לבדוק כמה מרכיבים:
וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑יא וְאֶת־הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם־רָֽב׃ וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם־רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר־הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים׃ וּמָ֣ה הָ֠אָ֠רֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם־אַ֔יִן … (במדבר י"ג 20-18)
מה אפשר ללמוד מראייה? מה למדו אלה שנשלחו לתור את הארץ? לפחות על פי המסופר לנו, הם לא דיברו עם אף אחד. אמנם אנו קוראים לשליחים "מרגלים" – מילה שלא מופיעה בפרשה, אך הם אינם מתחזים לאנשים אחרים או מנסים לגנוב מידע חסוי. הם תרים את הארץ. האם הם כמו תיירים, שבאים למקום אך דבר לא משתנה בהם, לא פוגש את המקום עצמו? האם הם כמו בוחנים, המסתכלים על המקום כדי לענות על שאלות ספציפיות, אבל לא מחפשים עוד ידע בעצמם, מנסים להבין תמונה גדולה יותר?
האם מלאכת הבדיקה הייתה יכולה להתקיים בצורה אחרת? האם היה מקום לשיח עם יושבי הארץ, להבין מי הם ומה הם, מעבר למראה חיצוני, מעבר לצורת בנייה?
היום – הימים אומנם ימי ביכורי ענבים, אבל הימים גם ימי מלחמה. מלחמה על גבי מלחמה, על גבי חטופים ושאר צרות שכבר אין מקום בנפש להכיל את קיומם.
איך נענה על השאלות על הארץ בימים אלה – האם הארץ טובה? והעם היושב עליה? בימים אלה רובנו נזקקים למבצר כדי להגן על עצמנו. למי אין מבצר גם בימים האלה? מי נפגע, למי אין אוכל, בית, מחסה? מה היום היינו מספרים על הארץ לתייר? האם יש הבדל בין התשובות עבור עצמנו לעומת תשובות לאדם מבחוץ? מה התשובה לאדם מבחוץ יכולה להזכיר לנו, לעזור לנו לזכור על המקום הזה?
מתוך המחשבות נזכרתי בשירו של דוד אבידן 'ייפוי כוח'. האם זו התשובה? האם היא מספיקה? האם היא מספקת?
ואם זה לא מספיק – מה היא התשובה שלנו, על החיים במקום הזה – על היופי והקושי, עם כל המורכבויות שהמקום הזה והמציאות שלנו מייצרים לנו?
לו נדע לתור את הארץ בעיניים חדשות, לפגוש בה בנות ובני אדם מכל הצבעים והמינים, להאמין שאפשר לבנות כאן חברה המושתת על ערכי השלום, הצדק, השוויון. כפי שמוזכר גם בפרשה: תּוֹרָ֥ה אַחַ֛ת וּמִשְׁפָּ֥ט אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר אִתְּכֶֽם׃ (במדבר ט"ו, 16)
ואולי מתוך כך גם נצליח למחות את זכר הבכי של בני ישראל.
ייפוי כוח / דוד אבידן
מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את הייאוש הגדול,
את הנשיאה המוזרה בעול
הבדידות הגדולה והייאוש הגדול…
היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת.
בלילות בהירים האוויר צונן
ולפעמים בלילות מועבים גם כן,
ויורד גשם ויש חמסינים
וגופות יפים וגם פנים,
שעיתים מחייכים ועיתים לא,
לפעמים בגללה ולפעמים בגללו…
..העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת.
הנוף הוא פשוט וחסר ערפילים
מלאכים בסולם לא יורדים, לא עולים,
לפעמים שונאים, לפעמים אוהבים,
יש מעט ידידים ובעיקר אוייבים
אבל יש תשוקה חזקה לזרום,
רק גופנו זקן מיום ליום…
…העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת.
מה שמצדיק יותר מכל
את החלום, את הייאוש הגדול
את הידיעה שאין שום הצדקה
ואת חיפושה מחדש, כל דקה.
כל דקה…
…העובדה הפשוטה, החותכת
שאין לנו בעצם לאן ללכת.
***
כמו כלב ויהושע עלינו להתעודד. עלינו לומר, קודם כל לעצמנו, כדבריהם: "טובה הארץ מאד מאד".
שבת שלום