בספר שנקרא "כס הכסף", גיבורי הספר, ג'יל וסקראב, יוצאים להציל את נסיך נרניה. הם מקבלים ארבעה סימנים על פיהם הם אמורים לפעול. אבל, הם שוכחים את הסימנים וכך מסתבכים ומגיעים לארץ הענקים, מתארחים בארמון הענקים, ומגלים שהענקים מתכוונים לאכול אותם במשתה הגדול. אכן, רגע מפחיד.
המוטיב של ענקים מפחידים ידוע באגדות כמו "ג'אק ואפון הפלא" וגם בסיפורי התנ"ך, כמו בסיפור דוד וגולית. גם בפרשת השבוע, "שלח-לך", יש מפגש עם ענקים מפחידים. ראשי השבטים שנשלחו לרגל את ארץ ישראל מדווחים את מה שראו (במדבר יג, 25-28): "וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ.וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶסכִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם". המראה הזה מפחיד את ראשי השבטים וגורם להם להטיל ספק ביכולתם להיכנס לארץ ישראל ולהתנחל בה.
אם הדימוי של הענק נמצא לא רק בתורה אלא גם בתרבויות אחרות, מהו תפקיד הענקים בסיפורים אלה? פרופסור ג'פרי ג'רום כהן מתמחה בנושא של מפלצות בהקשר התרבותי וטוען ש"הגוף (המשונה של היצור)…הופך לצורה חברתית שדרכה מבטאים אנשים חרדות כלפי גבולות הזהות שלהם ושבריריות זהותם". (Of Giants, Sex, Monsters and the Middle Ages, p. xvii)
הניסוח הזה מתאים לפרשה שלנו. על פניו, דברי המרגלים אינם תיאור המציאות, אלא מבטאים את חוסר הביטחון שלהם ביכולתם לכבוש את ארץ ישראל. הם מפגינים חולשה ונרפות; הם חווים את העולם, עדיין, כאילו הם עבדים ולא אנשים חופשיים היכולים להתגבר על קשיים ומכשולים. הגישה הזאת משתקפת בתגובתם של כלב ויהושע (במדבר יג, 30), "עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ". הם מפרשים את האמירה של ראשי השבטים כפחד קרב.
אבל יש דרך אחרת להביט על העניין. לפי הרב משה אלשיך (שחי במאה ה-16 בטורקיה ובצפת), כשמשה שמע את דיווחם של המרגלים, הוא האמין להם שהם ראו אנשים חזקים וגדולים, אבל הוא הבין את נוכחותם של הענקים בארץ כבשורה טובה. לפי אלשיך, "אמר להם (משה) שאדרבה זו הוראת טוב הארץ שמגדלת גיבורים". הרב אלשיך אומר משהו מדהים: כישלון המרגלים הוא לא חוסר אמונה בעצמם כגיבורים וכלוחמים, אלא כישלון המרגלים הוא חוסר יכולתם לראות את האחר כגורם חיובי בפוטנציה ונטייתם למהר ולשפוט את האדם הזר לשלילה.
מה אנחנו לומדים מסיפור המרגלים? לדעתי, אנחנו לומדים שלא רצוי, ואפילו מסוכן, להסיק מסקנות מהירות לגבי מצבים, ובטח לגבי אנשים.
כמה פעמים חשדנו בכוונות רעות של אחרים? לעתים קל להאמין שלאנשים אכן יש כוונות כאלה. וכשיש לנו חשד כזה אנחנו נוטים לפתח טינה כלפי אותם אנשים.
יתכן שאותם ענקים שנראו מאיימים היו יכולים להיות לעזר, להיות ידידותיים. התשובה הנכונה אינה "לא נוכל להם", אלא "בואו נחזור ונדבר איתם".
אם המרגלים שבפרשה מייאשים אותנו, נוכל למצוא נחמה מהפטרת השבוע, בה אנחנו קוראים על המרגלים ששלח יהושע כדי לקבל מידע על העיר יריחו. הם מגיעים לביתה של רחב שנותנת להם מחסה ומידע. היא החביאה אותם וסיפקה להם מודיעין שעזר להם לכבוש את העיר. ממבט מקרוב אולי הפחדים יתממשו – איזה פחדים?, אבל אולי יגלו חברים שלא ציפו להם
לפי פרקי אבות (א:ו), "הוי דן את כל האדם לכף זכות". על זה רש"י פירש, "על כל שתשמע עליו אמור שנתכוון לטובה עד שתדע בבירור שאינו כן, שאם אתה תדין כן ידונו אותך מן השמים לזכות."
אילו היו המרגלים עוצרים כדי לדבר עם הענקים, אולי היו אלה מזמינים את בני ישראל להתיישב יחד איתם. מי יודע… אולי היו הענקים עוזרים לבני ישראל לכבוש את העמים האחרים. אולי לא. אבל אולי כן.
שבת שלום