שקלים | זכור | פרה | החודש: השבתות המיוחדות של חודש אדר

שבת שקלים: השבת המקדימה את ראש חודש אדר או השבת החלה בראש חודש אדר (ובמקרה של שנה מעוברת – אדר ב').

שבת ו-ז היא חלק ממערכת של ארבע שבתות מיוחדות בסביבות חודש אדר, שנקבעה כבר במסכת מגילה במשנה. מערכת זו

עוצבה על מנת להזכיר ולהדגיש באמצעות קריאה מיוחדת במפטיר ובהפרטה (בצד פרשת השבוע הרגילה) עניינים שונים

הקשורים בענייני ומצוות חודש אדר וחודש ניסן. ארבע השבתות הללו, המכונות גם "ארבע פרשיות" הן:

שבת שקלים: המצוינת לפני ראש חודש אדר או במהלכו ועוסקת במס מחצית השקל שנאסף בימי הבית השני במהלך חודש אדר. בשבת זו

נקראים כמפטיר הפסוקים מפרשת "כי תשא" העוסקים באיסוף שקל הכיפורים במסגרת המפקד שערכו בני ישראל לאחר מעמד

הר סיני (שמות ל יא-טז). ההפטרה עוסקת באיסוף הכספים בימי יהואש מלך יהודה לטובת בדק הבית והשיפוץ של המקדש

(מלכים ב' יב א-יז).

שבת זכור: המצוינת לפני חג הפורים ועוסקת במצוות מחיית עמלק.

שבת פרה: המצוינת בשבת המקדימה את השבת הסמוכה לראש חודש ניסן. שבת זו עוסקת בדיני הטהרה מטומאת המת.

שבת החודש: המצוינת לפני ראש חודש ניסן או במהלך ראש החודש. שבת זו עוסקת בהגדרתו של חודש ניסן בראש החודשים ובהכנה לקראת חג הפסח.

 

המסורת שלנו והכלכלה בת ימינו

האם יש למסורת היהודית מה ללמד אותנו על תופעת ההפרטה וגבולותיה? האם ניתן בכלל לשאוב מן המקורות העתיקים תובנות

הנוגעות למציאות הכלכלית של ימינו, הרחוקה כמטווחי קשת, מזו ששררה באותם הימים ? לא אחת נוהגים תומכיה של עמדה

חברתית וכלכלית כזו או אחרת לתמוך את טיעוניהם במובאות מן המקורות. אלא שבאופן לא מפתיע, שלשת אלפים שנים של יצירה

יהודית הניבו מגוון כה רחב של תפיסות עולם, עמדות רעיוניות והשקפות, עד אשר ניתן למצוא את הציטוט המתאים לכל עמדה.

עובדה זו מחייבת, על פניו, זהירות מסוימת בבואנו להטיל את המסורת היהודית אל זירת ההידיינות הכלכלית של ימינו. יחד עם זאת,

דומה בסוגיות מסוימות יש לניסיון החיים הקולקטיבי של העם היהודי מה לתרום לשיח. דוגמה אחת לכך קשורה לעונה בה אנו מצויים

בלוח השנה העברי ולמס קדום שהונהג בימי הבית השני, "מס מחצית השקל", אשר נגבה מדי שנה בעיצומו של חודש אדר.

 

המשנה, ספר היסוד של ההלכה היהודית, מפרטת את דיני גבייתו של המס במסכת מיוחדת "שקלים". מס זה, כך מלמדת המסכת,

שמש בראש וראשונה לרכישת הקורבנות שהוקרבו במקדש בשם הציבור בימות החול ובימות החג והמועד. בנוסף שמש המס

לתחזוקת תשתיות הדרכים לירושלים, החומה שהקיפה את העיר והאמה שהובילה את המים לטובת תושביה ועולי הרגל הרבים

שבאו בשעריה. המס נגבה כאמור במהלך המחצית השנייה של חודש אדר, מיד לאחר חג הפורים ולקראת מועד העלייה לרגל בחג הפסח.

עד היום מצוינת גביית המס בימות עבר על ידי קריאה מיוחדת בתורה בשבת שלפני ראש חודש אדר, או בשבת החלה בראש חודש

אדר, המכונה "שבת שקלים", ובמנהגים שונים של איסוף כסף ומתן צדקה במהלך החודש ובמיוחד לקראת חג הפורים. אחד ממנהגים

אלו הוא לתרום מטבעות כסף לצדקה במוצאי תענית אסתר, לקראת ערב חג הפורים, כזכר לתרומת מחצית השקל (מלבד מתנות האביונים הניתנות בחג הפורים עצמו).

 

כך מתארת המשנה את איסוף מחצית השקל ואת מטרותיו של המס:

בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים וְעַל הַכִּלְאַיִם. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ קוֹרִין אֶת הַמְּגִלָּה בִּכְרַכִּין, וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת 

מִקְוָאוֹת הַמַּיִם, וְעוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים, וּמְצַיְּנִין אֶת הַקְּבָרוֹת, וְיוֹצְאִין אַף עַל הַכִּלְאַיִם…  בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ יוֹשְׁבִין בַּמְּדִינָה. 

בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה  יָשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ. מִשֶּׁיָּשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ, הִתְחִילוּ לְמַשְׁכֵּן.

משנה, שקלים א או-ג.

 

 

הַתְּרוּמָה מָה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ? לוֹקְחִין בָּהּ תְּמִידִים וּמוּסָפִים וְנִסְכֵּיהֶם, וְהָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְכָל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר. שׁוֹמְרֵי סְפָחִים 

בַּשְּׁבִיעִית נוֹטְלִים שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה… פָּרָה וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְלָשׁוֹן שֶׁלִּזְהוֹרִית בָּאִים מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. כֶּבֶשׁ פָּרָה וְכֶבֶשׁ שָׂעִיר 

הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְלָשׁוֹן שֶׁבֵּין קְרָנָיו, וְאַמַּת הַמַּיִם וְחוֹמַת הָעִיר וּמִגְדְּלוֹתֶיהָ, וְכָל צָרְכֵי הָעִיר בָּאִים מִשִּׁירֵי הַלִּשְׁכָּה.

שם, ד א-ב.

 

מחצית השקל – מיסוי רגרסיבי

העיון בדיני המס מלמד כי בלשון ימינו מדובר היה במס רגרסיבי. בניגוד למס המעשר, ששקף שיעור קבוע מהכנסתו של האדם, ובניגוד

למערכות המס הפרוגרסיביות של ימינו הקובעות את שיעור המס בהתאם לסך ההכנסה, מס מחצית השקל, כשמו, היה מס אחיד

נומינאלי, שלא "התחשב" בהכנסתו של האדם. מס זה הוטל על כל אדם בישראל, ללא הנחות וללא פטורים. במהלך זה נשענו החכמים

שהתקינו את המס על התקדים המקראי בו מסופר על איסוף מס של מחצית השקל מכל אחד מיוצאי מצרים תוך הקביעה: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל" (שמות ל טו). דרישה זו לחלוקה שוויונית של המס באה לידי ביטוי גם בקביעת הרמב"ם ש-"אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב" (משנה תורה, הלכות שקלים פ"א א).

על פניו, קביעתו של מס רגרסיבי המושת באופן זהה על כתפי העשיר וכתפיו של הדל לא עלתה בקנה אחד עם הרגישות החברתית

שאפיינה, על פי רוב, את פסיקת החכמים. על מנת להבין את דרישתם למס אחיד יש לגשת אל מסורת עתיקה המופיעה בתלמוד

הבבלי ובמקביל במגילת תענית, חיבור קדום מתקופת הבית השני. על פי מסורת זו התעמתו זרמי היהדות בתקופת הבית השני

בשאלת מימונם של קורבנות המקדש ויתר צרכיו. הגישה האחת יוצגה על חוגי הכהונה (צדוקים או בייתוסים, בלשון המקורות),

השנייה – על ידי החכמים, אנשי הזרם הפרושי, שלאחר החורבן הובילו את שיקומה של היהדות ואת פיתוחה של תרבות בית המדרש.

מחקר היהדות בימי הבית השני נוטה להציע כי החוג הראשון היה קרוב יותר למשפחות העשירות ולאליטות הכלכליות של החברה היהודית. החוג השני – חוגם של החכמים – נתפס כמי שהיה רגיש יותר למצבם החברתי והכלכלי של המוני העם.

 

המאבק על הבעלות וההגמוניה במקדש

המקורות הקדומים מלמדים כי אנשי הכהונה וההון גרסו כי מימון הקורבנות צריך להיעשות על ידי תרומות של יחידים, היכולים והרוצים

לתרום למקדש; זה יתרום את קורבנות המקדש לשבוע, ועמיתו יעשה זאת לחודש ימים; איש איש על פי יכולתו ובחירתו. כנגד גישתם

התייצבו כאמור, החכמים. לשיטתם את עבודת המקדש יש לממן מן הקופה הציבורית בלבד, ללא מתן דריסת רגל לנדבנים; ובלשונה

של מגילת תענית: "אמרו להם חכמים: אין אתם רשאים לעשות כן, לפי שאין קורבן בא אלא משל כל ישראל … שיהיו כולם באים מתרומת הלשכה".

באופן לא מפתיע, הוויכוח בין שתי הדעות ובין הזרמים שהחזיקו בהן היה נוקב עד כדי עימות של ממש. כאשר ניצחו החכמים בוויכוח,

הונהג מס מחצית השקל, לטובת מימון עבודת הקודש. מגילת תענית מספרת כי הימים בהם הוכרע הוויכוח, ראשית חודש ניסן, נקבעו

לדורות כימים בהם אין להספיד את המת ואין להתענות. גם אם מחקר המגילה בימינו מציע כי ימיו הראשונים של חודש ניסן זכו למעמד

מיוחד מסיבות אחרות, אין ספק כי המקור הקדום מלמד על החשיבות הרבה שהעניקו החכמים לאותו הניצחון. כך מתואר המאבק

במגילת תענית:

 

מראש חודש ניסן ועד שמונה בו, הוקם (קורבן) התמיד, (ואלו ימים) שלא לספוד בהם.

שהיו בייתוסין אומרים: מביאים תמידים משל יחיד, זה מביא שבת (שבוע) אחד וזה מביא שתי שבתות וזה מביא שלשים יום. 

ומה היו דורשים? אמרו: "את הכבש אחד תעשה בבקר" (במדבר כח, ד) ליחיד משמע. 

אמרו להם חכמים: אין אתם רשאים לעשות כן לפי שאין קרבן בא אלא משל כל ישראל, שנאמר: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם: את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו" (שם א) …שיהו כלם באים מתרומת הלשכה.

…וכשגברו עליהם ונצחום, התקינו שיהו שוקלים שקליהם ומניחים אותם בלשכה, והיו תמידים קרבים משל צבור. וכל אותן הימים 

שדנום עשאום ימים טובים.

 

מס מחצית השקל הוטל, כאמור, באופן זהה על כתפי כל אדם בישראל. החכמים, בתמיכתם של המוני העם, בחרו בשיטת מיסוי

רגרסיבית, שעל פניו אינה מטיבה עמם. בכך הבהירו החכמים כי הכסף אינו יכול לקנות הכול וכי ישנם נכסים וזירות השייכים במלואם

לציבור. בהנהגתו של המס האחיד, שהיתה למעשה מעין אגרה, הובא לידי ביטוי מובהק הרעיון כי לכל אדם בישראל חלק שווה וזהה

במרחב הציבורי המקודש.

דבקותם של החכמים ברעיון זה לא היתה בגדר קנאות עיוורת. לנדבנות היה תפקיד חשוב בהתנהלותו של המקדש הקדום. קורבנות

היחיד שהוקרבו במקדש, להבדיל מקורבנות הציבור, שקפו את עושרו ועוצמתו הכלכלית של מביא הקורבנות. כך גם מתנות הכהונה,

ובהן התרומה והביכורים. ספרות המדרש והמקורות התלמודיים מלמדים על התרומות שהעלו נדבנים לבית המקדש, כדוגמת שערי

הנחושת שתרם ניקנור, מן העשירים שביהודי אלכסנדריה. החכמים לא בקשו להדוף נדבנות זו אל מחוץ לחומות הבית, אך הם לא

היססו להציב לה גבול ולתחום אותה באופן שלא יקעקע את אופיו הציבורי, חוצה המעמדות, של המקדש.

 

על אחריות ציבורית וטוהר מידות

העיון במסכת "שקלים" במשנה ובתלמוד הירושלמי מלמד כי הפקעת קורבנות הציבור מנדבנותם של יחידים וביסוס אופיים הציבורי,

הקרינה גם על הדרישה לטוהר מידות ולפיתוחה של אתיקה קפדנית מצד המופקדים על הקופה הציבורית. בהקשר זה מלמדת המשנה

על הכללים שנהגו בעת כניסתם של פקידי האוצר הקדומים ללשכה בה הונחו מטבעות המס:

 

אין התורם (הפקיד הנוטל את המטבעות מן הלשכה – ג.ק) נכנס לא בפרגוד חפות, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע; שמא יעני ויאמרו מעוון הלשכה (שבשל שמעל בכסף 

נענש ונעשה עני יותר – ג.ק) או שמא יעשיר ויאמרו מעוון הלשכה העשיר; שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, שנאמר: 'והייתם נקיים מה' ומישראל', ואומר: 'ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם'.

 

יותר מאלפיים שנים חלפו מימי הנהגתו של מס מחצית השקל והויכוח בין הזרמים ותפיסות העולם הקדומות. יחד עם זאת, די להיזכר

בפסק הדין של בית המשפט העליון שפסל את הפעלתו של בית סוהר פרטי בישראל, על מנת להבין כי הדיו של הוויכוח נשמעים היטב

גם בימינו. קולות אלו בוקעים גם מתוך הוויכוח הישראלי המתמיד על אגרת השידור הציבורי, שרבים תוהים על צדקתה. מרחק גדול

משתרע אמנם בין מקלטי הטלוויזיה לבין מזבח הקורבנות בבית המקדש (למעט הקרבתן של שעות כה רבות מול המרקע), אולם הדיון

על כוחם של בעלי ההון מחד והצורך להבטיח את אי התלות בחסדי השלטון מאידך מקשר בינם מעבר למסך הזמן.

 

 

הצורך בקביעת גבולות לנדבנות – אז והיום

בחירתה של המסורת היהודית לקבע את זכרו של המס בשבת מיוחדת ובמנהגים שונים הנוהגים בעונה זו של השנה, עגנה בלוח

העברי את התובנה החשובה בדבר האיזון הראוי בין הפרטי ובין הציבורי. היא קוראת לנו להכיר שלעתים להפחתת נטל כספי והעברתו

לידי מעטים היכולים על פניו, לשאת בו בקלות, יכולה לעלות בסופו של יום ביוקר רב, וכי דווקא משום שלנדבנות ולפעילותם של יחידים

ישנה חשיבות – יש הכרח להציב להן גבולות ברורים. ספק אם בתובנה מסורתית זו יש כדי להכריע היכן עובר הגבול במציאות החיים

של ימינו – אבל חומר ראוי למחשבה יש כאן בהחלט!

ואידך זיל גמור!

 

דף מקורות לשבת שקלים

מקור א

מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה; אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או

מוכר כסות שעל כתפו, ונותן מחצית השקל כסף, שנאמר: "העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט . . ." (שמות ל טו).  ואינו נותנו בפעמים רבות, היום מעט ולמחר מעט, אלא נותנו כולו כאחת, פעם אחת.

 

באחד באדר משמעין על השקלים, כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו, ויהיה עתיד ליתן.  בחמישה עשר בו, יישבו השולחניין

בכל מדינה ומדינה, ותובעין בנחת; כל מי שייתן להם, יקבלו ממנו, ומי שלא נתן, אין כופין אותו ליתן.  בחמישה ועשרים בו, יישבו במקדש

לגבות; ומכאן ואילך, כופין את מי שלא נתן עד שייתן; וכל מי שלא ייתן – ממשכנין אותו, ולוקחין עבוטו בעל כורחו, ואפילו כסותו.

 

תרומת הלשכה – מה ייעשה בה? לוקחין ממנה תמידין של כל יום, והמוספין, וכל קרבנות הציבור ונסכיהם, והמלח שמולחין בו כל

הקרבנות; וכן העצים, אם לא הביאו עצים ולא מצאו אלא בדמים; והקטורת ושכר עושיה, ולחם הפנים ושכר עושי לחם הפנים, והעומר,

ושתי הלחם, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח ולשון של זהורית שקושרין בין קרניו:  כל אלו, באין מתרומת הלשכה. מבקרי מומים

שבירושלים, ותלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכוהנים, והמלמדים להם הלכות קמיצה, ונשים המגדלות בניהן לפרה אדומה-

כולן נוטלין שכרן מתרומת הלשכה; וכמה הוא שכרן, כמו שיפסקו להן בית דין…  אמת המים שבירושלים, וחומת ירושלים, וכל מגדלותיה,

וכל צורכי העיר באין משיירי הלשכה.

רמב"ם, משנה תורה, הלכות שקלים, לקט הלכות, פרק א ופרק ג.

 

שאלות מנחות

מה השימוש שנעשה בכספים הנאספים באמצעות מס מחצית השקל?

מה המאפיינים המרכזיים של מס מחצית השקל? מה הוא העקרון הבסיסי של מס זה לעומת מסים מקראיים ומודרניים אחרים,

כמעשר וכמס הכנסה?

 

מקור ב

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר :כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה, בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף,

בִּפְקֹד אֹתָם: זֶה יִתְּנוּ, כָּל-הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: עֶשְׂרִים גֵּרָה, הַשֶּׁקֶל–

מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, תְּרוּמָה לַיהוָה: כֹּל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָה: הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט,

מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְהוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: וְלָקַחְתָּ אֶת-כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד;

וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם.

שמות, פרשת כי תשא, ל טו-יז

 

שאלות מנחות

מה משותף למס מחצית השקל ולציווי המקראי של פרשת "כי תשא" על מחצית השקל ומה השונה?

 

מקור ג

וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ, לְוִיֵּנוּ, כֹּהֲנֵינוּ … וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְו‍ֹת, לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה

לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ: לְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּמִנְחַת הַתָּמִיד וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד, הַשַּׁבָּתוֹת, הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים, וְלַקֳּדָשִׁים וְלַחַטָּאוֹת לְכַפֵּר עַל-יִשְׂרָאֵל;

וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית-אֱלֹהֵינוּ:

נחמיה י א, לג-לד

 

שאלות מנחות

מה משותף למס מחצית השקל ולמחויבות שנטלו על עצמם שבי ציון בתקופת נחמיה ומה השונה?

 

 

מקור ד

מראש חודש ניסן ועד שמונה בו, הוקם (קורבן) התמיד, (ואלו ימים) שלא לספוד בהם.

סכוליון: שהיו בייתוסין אומרים: מביאים תמידים משל יחיד, זה מביא שבת (שבוע) אחד וזה מביא שתי שבתות וזה מביא שלשים יום.

ומה היו דורשים? אמרו: "את הכבש אחד תעשה בבקר" (במדבר כח, ד) – ליחיד משמע.

אמרו להם חכמים: אין אתם רשאים לעשות כן לפי שאין קרבן בא אלא משל כל ישראל, שנאמר: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם: את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו" (שם א) …  שיהיו כלם באים מתרומת הלשכה.

… וכשגברו עליהם ונצחום, התקינו שיהיו שוקלים שקליהם ומניחים אותם בלשכה, והיו תמידים קרבים משל צבור. וכל אותן הימים

שדנום עשאום ימים טובים.

מגילת תענית והסכוליון (הפירוש התלמודי) למגילה.

 

שאלות מנחות

על מה נסוב הוויכוח בין החכמים לכהנים מבית בייתוס?

מה הטיעון המדרשי בו השתמשו שני הצדדים בוויכוח?

האם אתם יכולים לחשוב על דיונים ומחלוקות בנות ימינו הדומות לוויכוח בין החכמים לכהנים?

 

 

מקור ה

אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפלין, ולא בקמיע; שמא יעני, ויאמרו מעון הלשכה העני, או שמא יעשיר,

ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר. לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר: "והייתם נקיים מיי ומישראל"

(במדבר לב), ואומר: ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם (משלי ג).

משנה, מסכת שקלים, ג ב.

 

שאלות מנחות

מדוע המשנה וספרות ההלכה בעקבותה קשרו דווקא בין מצוות מחצית השקל לבין הצגת נורמות של מנהל תקין וניקיון כפיים?