כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ
הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא
עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח
יָדֶךָ: כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ (דברים ט"ו ז'-י"א).
מעטים הם הנושאים בפרשות השבוע לגביהם ניתן למצוא קונצנזוס נרחב בין הוגים ממקומות שונים ומזרמים שונים. דומה שהנתינה, האהבה לזולת והצורך (או היכולת) של הפרט לוותר על קניין עבור חיזוק המערך החברתי בתוך עולם היהדות הם חלק מאותם נושאים המאחדים את עם ישראל באשר הוא ישראל. אבקש לבחון מצווה זו לאור דבריהם של מספר הוגים בני זמננו:
מסופר על הראי"ה קוק – הרב הראשי הראשון של ישראל ומייסד מוסד הרבנות הראשית:
בשנת 1925 החל ר' יצחק יעקב מקבץ תשובות מגדולי הדור על עצם הצדקה והנדבה, היינו על עצם מהות המצווה וטעמה. ור' יצחק יעקב אז רב צעיר, ופנייתו לגדולי הדור נועדה גם לעכב את העולם על המובן מאליו, שהרי לכאורה הנדבה והצדקה מובנות מאליהן.
האם הצדקה והנדבה באות מאהבת האדם?
האם ההון שבידי האדם הינו רק כמעין פיקדון אצלו, ועליו לחלק חלקו לזולתו העני?
האם הצדקה מטהרת את הנותן ומסלקת ממנו תכונות רעות?
עושה אותו רחמן ולא רצחן?
האם מצוות הצדקה היא ראש של אשכול מצוות נוספות?
האם הצדקה מחזקת את הבורא עצמו?
האם האדם מחקה בכך את הבורא, שכולו צדקה?
האם העני הוא השכינה?.
ואחרי ימים אחדים ר' יצחק יעקב פגש, בחצר בית ועד הישיבות, את הרב קוק, שאמר לו, ר' יצחק יעקב, טעם הצדקה הוא מכל הטעמים יחד שציינת במכתבך, ומכל טעם וטעם לחוד בפני עצמו, ועיקר מכתבך, בעיני, הוא להחיות את המובן מאליו שלא ישתגר בסתם שיגרה וכו', וזה מעשה רב מצידך.
(אדם ברוך, בתום לבב 271-272)
מזווית אחרת מתייחס אל העניין הרב מרדכי קפלן, (1881-1983), מייסד הזרם הרה–קונסטרקציוניסטי ביהדות:
"אף הגאולה, שאדם בן ימינו שואף אליה בעולם הזה יש לה, כמו לגאולה שאבותינו ציפו לה בעולם הבא, שתי מגמות: אישית וחברתית.
מבחינה אישית, הגאולה פירושה אמונה באפשרות התגשמותה של אישיות מאוחדת ומלוכדת. הנטיות, החשקים והיצרים שבטבענו, אשר לעיתים כה קרובות מתרוצצים ומתנגשים הם זה בזה, יש להטיל שלום ביניהם… ואימתי מגיעים אנו לידי גאולה אישית? כשמרגישים אנו שכל כוחות רוחנו עסוקים במרץ ובהרמוניה בהגשמת מטרות רצויות. אבל המטרה האישית לא תושג אלא מתוך התערותה במטרה חברתית… הגם שכל יחיד, הגשמת גאולתו האישית היא ראש מאוויו וחובותיו, הרי לא יגיע לזה אלא מתוך התמכרותו לתפקיד הגאולה החברתית… הגאולה מבחינה חברתית, פירושה הקמת משטר חברה לעתיד, בו יהיו כל הבריות פועלים יחדיו לשם הגשמת מטרות משותפות, מתוך מתן מיטב הזדמנות לכל יחיד להבליט את עצמיותו בדרך היצירה". (ערכי היהדות והתחדשותם, עמ' 58)
אברהם יצחק גרין, חוקר חסידות ותיאולוג בן זמננו, המזוהה עם תנועת ההתחדשות (הרניואל), מוסיף לדיון את הדברים הבאים:
"הייתי אומר שאנו, בני אדם, הננו אותה "מידת רחמים"; אנו הכלים שבאמצעותם מתוספים רחמים אל הדין האלוהי. שפע החיים הנובע, כפי שאנו מכירים אותו, הוא עיוור מבחינה מוסרית. אנו, היהודים, יכולים להעיד על עובדה זו מניסיון דורנו. אך כבני אדם תפקידנו כאן לכוון אותו שפע חיים ולהנחות את האנרגיה האלוהית בעולם אל הרחמים. אנו מכירים שהרחמים הללו אלוהיים הם, ששכינת ה' שבנו היא שדוחקת בנו להעניק, לגלות אהבה, נדיבות ודאגה לזולתנו. באופן זה אנחנו באמת נעשים משנה למלכו של עולם…
אנו נעשים שותפים לה' בבריאה כנושאי החמלה. האנרגיה האלוהית נובעת מן המקור, דרך התהליך האבולוציוני המסובך ורב הפנים, מגיעה אלינו ומעניקה לנו הרגשה מיוחדת של חובה ודחיפה קדימה. אנו מוסיפים עליה את הבינה ואת החמלה שלנו, שהן בבחינת אור חוזר שאנו משיבים אל האחד, מתנה מאתנו בהכרת טובה על עצם מתנת החיים". ("בקשו פני קראו בשמי", עמ' 76-77)
הנתינה, הצדקה, המעשר והשמיטה הן רק חלק מן המצוות שניתן למצוא בהן פנים שונות ומגוונות.
פן אחד – מצוות תיאולוגיות הדורשות מן האדם לשים מבטחו באל ולוותר על רכושו, על קניינו, עבור האל או במצוות האל עבור אחרים.
הפן השני – הנו פן סוציאלי מובהק שלדידי תכליתו היא יצירת אחדות בישראל. העניים לא ייתמו מהארץ וכן גם האלמנות והיתומים, בעלי האחוזות והשדות, הפרדסים והמפעלים. הדרישה לוותר על מעשר, לשמוט חוב או לשלוח מתנות לאביונים, הן מכח ציווי אלוהי והן בשם ערך חברתי-מוסרי, היא אחת מאבני הבניין של עם ישראל עם כניסתו אל הארץ המובטחת אחרי שנות עבדות ונדודים במדבר. זהו ההבדל בין אסופת אנשים לעם. היכולת לסייע, היכולת להסתייע והידיעה שלטוב ולרע כל אחד ואחת הם חלק מ…
מן הראוי לזכור שגם אנחנו חזרנו לארצנו אך לפני שישים שנה לאחר אלפיים שנות…
הצורך באחדות סביב ערכים חברתיים שהם בלב ליבה של היהדות הוא צורך השעה.
מי ייתן ונזכה להרבות טוב בעולם שכם אל שכם עם כל אדם באשר הוא אדם,
מי ייתן ונמצא את הכוח לעזור לכל אדם באשר הוא אדם לא רק מתוך לשון הכתוב "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ יי אֱלֹהֶיךָ,
בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ." אלא מתוך אמונה תמימה כי זה הדבר הראוי לעשותו.