בין כל הסיבות בגללן למדתי רבנות, היה הרצון לתת לילדים שלי את החינוך היהודי שאני רוצה עבורם – ידע עמוק בתנ"ך, קיום מצוות עם הבנה ועם כוונה, והרגשה שהיהדות מעשירה את חיינו ועוזרת לנו למצוא משמעות. בשלב הזה, למשל, אני מספרת את "סיפורי משה", מלמדת אותם לברך על האוכל שלהם, ואני מברכת אותם כל ערב שבת בברכה המסורתית וגם במילים אישיות. אבל באותה מידה, אני מלמדת אותם מדע – למשל, אבולוציה, תקופת הדינוזאורים, ואיך נוצרים הרי געש.
ידעתי שיום יבוא והם ישאלו אותי על אלהים. ולא הייתי בטוחה מה אענה להם. בני אמר לי, "אמא, אני לא חושב שהסיפורים בתורה הם אמיתיים. אני חושב שהם רק סיפורים ולא כך נברא העולם." הקשבתי לו, והחלטתי לשתף אותו בכנות באמונה שלי – גם אני חושבת שהאירועים לא התרחשו במציאות בדיוק כפי שכתוב בתורה. אני לא רואה את התורה כספר היסטוריה. אני חושבת שהסיפורים מבוססים על אמת מסוימת, אבל אני פחות עוסקת בזה. בשבילי, אלהים הוא ההסבר לכל מה שאנחנו לא מבינים בעולם. וכמובן, עבורי אלהים הוא לא זכר והיא לא נקבה.
אז, בקשר לאלהים, מה אני כן מקבלת מהתורה?
אני מביאה את כל המחשבות האלה כשאני מתייחסת לפרשת ראה. הפרשה עוברת על רשימות של מצוות, חוקים ומשפטים שאנחנו מצווים לקיים. אלה דברים שכבר ראינו בספרי התורה הקודמים בניסוח שונה מעט. לכן, השנה יותר מעניין אותי להתבונן בצורה בה התורה מציגה את אלוהים ולנסות להבין מי האלהים הזה. בפרשה שלנו –
· אלהים נותן ברכה כשכר לקיום המצוות, וקללה כעונש על אי קיום המצווה (דברים יא:כז-כח).
· אלהים מביא את העם אל ארץ ישראל (דברים יא:כט).
· אלהים מייעד מקום מסוים לעבוד אותו ורוצה שהעם ישמח בברכה שקיבלו מאלהים (דברים יב:ז).
· אלהים בוחן את העם מול הופעת נביא שקר או "חולם" – האם אנחנו באמת "אוהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים יג:ד)
· עלינו להגן על היחודיות של אלהים מול אלה שמנסים לשכנע אותנו לעבוד אלים אחרים – אפילו לצאת למלחמה בשמו (דברים יג).
· לחשוב על אלהים כהורה שבחר בנו להיות לו "עם סגולה" (דברים יד:א-ב).
· עלינו לעזור לעני, לגר, ליתום ולאלמנה כדי שאלהים יברך אותנו (דברים יד:כט).
מה משותף לדמויות של אלהים בפרשה? לדעתי, התורה רוצה להדגיש בפנינו שהאל שלנו מחפש קשר איתנו. הוא מאוד רוצה שנתייחס אליו.
האלהים של הפרשה הוא למעשה אנושי מאוד. אני יכולה להזדהות עם הדמות הזאת של אלוהים. בענייני הורות, אני רוצה שהילדים שלי יראו בי סמכות – אני מחליטה על שכר ועונש עבור התנהגות מסוימות. גם אני זקוקה לאהבה מאחרים ומצפה שהם ישמחו שאני נותנת להם מזמני, משכלי ומכספי. כשאני נותנת אהבה אני מחכה לקבל אהבה בחזרה. אני רוצה להרגיש מיוחדת, אבל אני גם רוצה שמישהו כל הזמן יזכיר לי עד כמה חשוב שאעזור לאנשים אחרים ולא רק אדאג לעצמי.
אני לא בטוחה שאני מאמינה שדמות האל המופיעה בפרשה היא דמות האל שאני באמת מאמינה בקיומה. אבל אני לא פוסלת את האפשרות. למשל, אפשר לשאול: מאין יש לבני האדם תכונה שנקראת "מצפון"? מאין קיבל האדם תחושת אחראיות לדאוג לזולת? איך זה שאני מרגישה רגשות כמו "אהבה" ו"שמחה"? מה הדחף של האנושות לחתור אחר האמת, ומאין בא הצמא לידע, חדשנות וקידמה?
ברמה פילוסופית, אני פונה כאן לרבי אברהם יהושע השל מאפטא ('הרבי מאפטא'), רב חסידי שחי בפולין במאה ה 18-19. בספרו "אוהב ישראל" הוא מקשר בין תפיסתו את אלהים לבין פרשת ראה. ברוח הקבלה, הוא משתמש בדימויים מופשטים כדי לתאר את האלהים. בפירושו על הפסוק הראשון של הפרשה (דברים יא:כו), "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" הוא אומר: "אלהים משפיע לאדם איזה שפע טובה — (משמע) חכמה או עשירות וכדומה…." לפי תפיסה זו, אלהים הוא לא ישות ולא WHAT. אלהים הוא תכונה, הוא אידיאל שאנחנו שואפים להגיע אליו. מה זה אלהים? הוא לא אל בדמות אדם עם זקן לבן ארוך שיושב על כיסא ושופט את האדם לברכה או לקללה. הקריאה של אלהים לעם "לראות" את הברכה ואת הקללה, היא לא משהו קונקרטי אלא רעיון כללי שנקראת "חכמה".
ונכון לרגע זה, זה האלהים שלי — הקריאה לבחון את העולם ואת היקום לעומק, לשאוף לדעת יותר ולהיות חכמה ולנסות לפקוח את העיניים (החיצוניות והפנימיות) למתרחש בתוך תוכי, בסביבתי ובעולמי.