ארוכה מאד היא רשימת החוקים והמשפטים בפרשה זו. מהם חוקים, משפטים ומצוות שעבר זמנם, מהן מצוות שתוקפן לא פג גם לימינו, ואחרות שיש מקום לדרוש אותן ולפרשן כדי לתת להן משמעות במרחב חיינו כיום. הפרשה פותחת בפסוק הידוע " ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (דב' יא, 26). בעקבות הנחיות קצרות לקיום הטקס בהר גרזים ובהר עיבל אומרת התורה "אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות…" (שם, יב, 1). מתוך שלל החוקים המשפטים והציוויים שבהמשך הפרשה, בחרתי לעסוק כאן באחד, שיתקשר בסופו של דבר אל חודש אלול הבעל"ט.
התורה מצווה: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך…לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו" (דב' טו, 7-8). הציווי הזה מופיע, אמנם, בהתייחס לשנת השמיטה, אבל ניתן להרחיבו לכל זמן ולכל מקום. כמובן שאין צורך להעמיק כאן בערכה של מצוות הצדקה לאורך הדורות. הניסוח המגדיר את הנתינה במלים "די מחסורו אשר יחסר לו" מעלה את השאלה כמה יש לתת על-מנת שהמתן יספק את מחסורו של הנצרך.
מבין הפרשנים המסורתיים, רש"י בפירושו לפסוק מרחיב את היריעה. מחד גיסא אומר רש"י "די מחסורו – ואי אתה מצווה להעשירו" ומאידך גיסא, מיד בהמשך : "אשר יחסר לו – אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו". שמע מיניה, מחסור הוא עניין יחסי.
מסופר על המגיד מדובנא (1740-1804) שבא אל גביר למדן לקבל ממנו נדבה. קיבל אותו העשיר בסבר פנים יפות ושוחח אתו בדברי תורה. התחיל המגיד לדבר על מצוות צדקה וגם העשיר היה אומר כנגדו רעיונות נפלאים בעניין זה. המגיד אומר לו חידוש וגם העשיר לא פיגר אחריו. רואה המגיד שאין סוף לעניין, אמר לו: אספר לך מעשה. באחת המדינות הרחוקות לא ידעו תושביה על הבצל, ולא ראוהו מעודם. יום אחד בא לשם נודד אחד והביא אתו בצל. אנשי המקום שמחו על זה מאד, ונתנו לו מטמון כסף בעד הבצל. הם זרעו אותו והתחיל לגדול אצלם בצל. כששמע זאת נודד אחר, לקח עמו שום ונדד למדינה הזאת שגם שום לא היה בה. לא ידעו אנשי המקום מרוב שמחה מה לעשות בו, מה לגמול לו, אמרו: באיזה דבר יקר אפשר לגמול לו תמורת הדבר היקר הזה? החליטו לשלם לו בדבר היקר שיש להם – בבצל. גם אתה – סיים המגיד מדובנא – אומר לי חידושי תורה כנגד חידושי תורה שלי. והרי נאמר: די מחסורו אשר יחסר לו, ולי חסר כסף ("עיטורי תורה" דברים לפס').
הלקח הרי ברור: אם האדם נזקק לצדקה של כסף, אל תיתן לו בצל, או אם האדם חסר כסף, מילים בעלמא לא יועילו לו. ואף על פי כן, ישנם מצבים בחיי אדם שהוא זקוק דווקא למילים. כשאדם כואב, סובל מחלי כלשהו, תמוך בו וחזק את רוחו במילות עידוד. אל תתחיל לספר לו על צרותיך שלך, ועל כאביך. (כל הנאמר כאן ולהלן בלשון זכר כולל גם לשון נקבה). מילות תמיכה, דברי ידידות הם מה שאדם חסר. כך גם בכל מצב אחר בו אדם זקוק לעזרה והיא לאו דווקא כספית. עמוד מאחוריו ותמוך בו, במילים טובות, כי המילים הנכונות בזמן הנכון לא יסולאו בפז. אדם בודד הזקוק לאהבה, חבק אותו כדי שירגיש שאיננו לבד, דבר אליו, השמע מילים היוצאות מן הלב. תן לו את אשר הוא חסר. כך גם בהזדמנויות של שמחה. השתתף בשמחתו של אחיך במילים ובמעשים, שהרי גם בעתות של שמחה אדם זקוק לשותפים. ולהבדיל, כשאדם מאבד מישהו יקר לו, אל תסתפק בקלישאות של השתתפות בצער. פתח ליבך אליו והשמע באזניו מילות תנחומים כנים כדי לסייע לו בהתמודדות עם האבדן. מילות נחמה – אפשר שהן מחסורו אשר יחסר לו.
במצבים כאלה ואחרים, שכולנו מתנסים בהם במהלך חיינו בצורה זו או אחרת, מילים חמות וכנות, מילים שמבטאות רגשות אמת לזולתנו, חברות, אהדה ואכפתיות, מילים כאלו, ערכן רב מאד. כשאנו רואים אדם בחסרונו, נתן לו את אשר יחסר לו. אל נתן לו בצל. התורה אומרת "די מחסורו". בני אדם חסרים דברים שונים בזמנים שונים. מצוות הצדקה – לא רק בכסף דברים אמורים. לעתים קל לנו יותר לתרום מכספנו, ואינני מקל ראש בתרומה כספית לאדם או למטרה ראויה, אבל לא פחות ואולי יותר, בני אדם זקוקים למילים, כאלו שיש בהן תמיכה ועידוד, השתתפות בשמחה או השתתפות בצער ובכאב, גם מילים של סליחה.
וכאן אנו חוזרים אל חודש אלול, חודש התשובה והסליחה. כשאדם נפגע ממה שעשינו או לא עשינו, ממה שאמרנו או שלא אמרנו כשהיינו צריכים לומר, מילים של בקשת סליחה אמיתית, כנה וטהורה, זהו מחסורו של הנפגע, ועלינו לתת לו די מחסורו. וכשאנו הפוגעים, השוגים, מילים של בקשת סליחה עשויות להקל מעלינו את תחושת האשמה, ולסלק את הבושה שלא תמיד אנחנו מוכנים להודות בקיומן. חודש אלול הוא זמן ראוי לתת לזולת כפי מחסורו וגם לעצמנו כפי מחסורנו שלנו.
שבת שלום וחודש אלול משמעותי – עם דברי תשובה סליחה ומחילה.