במצב כזה, בו איננו יודעים את מצבנו היחסי בחברה, נוכל באופן רציונלי להניח כי יש סיכוי סביר שנהיה בני המעמדות הנמוכים, או חברים בקבוצות מיעוט. מתוך עמדה כזו של בערות עצמית, נוכל לקבוע כללים שייטיבו עם אלו שמצבם הוא הגרוע ביותר, או כללים שיאפשרו תנודה חברתית ומעברים בין מעמדות.
פרשת רְאֵה עוררה בי מחשבות על מושג "מסך הבָּעֲרוּת".
ראשית, בניגוד לשמה של הפרשה, ובניגוד למילים בהן היא נפתחת: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה," אין בה כל הסבר מוחשי למהותן של אותה ברכה או קללה. איך אפשר בכלל לראות ברכה או קללה? איך אפשר לראות התרחשות עתידית? איך אפשר לראות את מה שנמצא מחוץ לתחום הדמיון?
הפרשה כולה רצופה בתיאורים של חיים שוודאי נשמעו כמדע בדיוני לאותם בני ישראל ילידי המדבר הנוודים: חיים בהם השבטים מפוזרים באזורים שונים על פני ארץ שבה אפשר לטעת ולגדל עצים; חיים בהם קיימות ערים, ולערים שערים, ואל שערי אותן ערים אפשר להביא אנשים סוררים או תרומות; חיים בהם יש מבחר של זני חיות אכילים ולא רק בשר קורבנות צאן ובקר צלויים ומן.
בני ישראל – ומשה ביניהם – נמצאים מאחורי מסך בערות. לא המסך המדומה של הפילוסוף רולס, אלא מסך אמיתי וכבד שלא יוסר עד אשר יחצו את הירדן ויגיעו אל הארץ המובטחת, שכשמה כן היא, נכון לאותו רגע, בגדר הבטחה בלבד. ועל ההבטחה האמורפית הזו מוטלים תנאים ותתי תנאים.
שלוש קבוצות חוקים ומשפטים כוללת הפרשה. הראשונה עוסקת בריכוזיות הפולחן, כלומר האיסור הגורף על כל פולחן שאינו העלאת קורבנות ב "מָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם"; השנייה עוסקת בכשרות ובהגדרה מפורטת של החיות המותרות והאסורות למאכל; והשלישית במערכת הכללים החברתיים-כלכליים המכוונים לתמיכה בחוליות החלשות ביותר בחברה: הלוי, הגר האלמנה והיתום.
קבוצת החוקים השלישית יכולה לשמש אבטיפוס של רעיון מסך הבערות של רולס. עקרונות השמיטה, הפאה והשכחה וההגבלות על חוקי המשכון והחובות – כל אלה הם כללים אידיאליים לחברה השואפת לצמצום פערים, למוביליות חברתית, למיגור של עוני ומצוקה. אלה כללים שמכירים בנטייה האנושית הטבעית לצבור כוח והשפעה על אנשים אחרים – ועל חשבון אנשים אחרים – ומבקשים למתן אותה.
אך למרבה הצער, החלטות המתקבלות מתוך אי-ידיעה, מתוך אותה בערות מבורכת – אפילו אם הן נראות על פניהן החלטות טובות ונחוצות – נוטות להיכשל במבחן המציאות. אם לשפוט מדברי הנביאים המוקיעים את העם על הזנחה ועושק של החלשים בחברה, או מבחירת הלל הזקן לעקר מתוכן את כלל שמיטת החובות – ובוודאי שאם נשפוט מניסיוננו העכשווי, הרי שאלו כללים שהחברה מתקשה לעמוד בהם. אך יש להם חשיבות, בכך שהם מעניקים לנו קנה מידה שמולו אנו יכולות לעריך את עצמנו ולראות את המרחק בין המצוי לרצוי, את הפערים שמצריכים גישור, את העוולות שמחייבות תיקון. לראות את המצב שלו אנו מקוות.
גם מערכת החוקים והמשפטים הראשונה – העוסקת בריכוזיות הפולחן – ניכר שצמחה מאחורי מסך של בערות. חוקי ריכוזיות הפולחן כוללים את האיסור להקריב קורבנות בכל מקום מלבד אתר הפולחן המרכזי, את החובה להשמיד את כל אמצעי הפולחן החלופיים, וכן מבחר כללים המחייבים השתקה, סקילה ואבדון של כל מי שמבקש להציב אלטרנטיבה לפולחן המרכזי.
אם נייחס את הכללים הללו למשה, אפשר להניח כי מתוך חוויית הנדודים, במדבר ,העגל, קורח ובנות מדיין, משה לא סומך על העם והדרך היחידה שבה הוא יכול לדמיין את העם הזה שומר על נאמנותו לה' צבאות הוא בכפייה ובטרור. אם נייחס את מדיניות ריכוזיות הפולחן לרפורמה של המלך יאשיהו, כטענת החוקרים, הרי שגם אז משקפים הכללים חוסר אמונה מוחלט ביכולתם של האזרחים, של בני העם, לבחור בעצמם בדרך הישר. מאחורי מסך הבערות בוחרים המנהיגים באיומים, בסנקציות, בגדיעה, בניתוץ, בסקילה.
יראה, ולא ראייה, היא מה שמנסה ההנהגה לעורר בחוקים הללו. וגם כאן, הניסיון נכשל.
זכיתי ללמד את פרשת ראה לבן ובת מצווה בשבועות האחרונים. שניהם הגיבו באותה דחייה ושאט נפש להוראות השמד של כל מי שנתפס כ"אחר", לשניהם היה ברור שאין תוחלת בראייה כזו, ושניהם בדרשותיהם קבעו בפשטות ובכנות כי ניכר שאלו כללים שקבעו אנשים חסרי ביטחון וחסרי ניסיון בחיים עצמם. כמי שלא נדו במדבר, כמי שחיים את הארץ ואת דרכיה, כמי שרואים את המציאות כאן כפשוטה אחרי 70 שנות תקומה, ברור כשמש לאותם נער ונערה כי יש כאן מקום לאמונות ולדרכי פולחן שונים, כי כל אדם ראוי שיעבוד את אלוהיו בדרך הנכונה לו וכי אף ברכה לא צומחת מניסיון למחוק תרבויות שכנות.
"לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים: קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה' (תהילים כ"ז) מזמור זה הוא המזמור לחודש אלול הבא עלינו בשעה טובה בשבת הקרובה.
כדי לראות את טוב הבריאה, ובכלל זה את טוב החברה האנושית, נדרשת מאתנו אמונה. ובכדי לקוות עלינו לפקוח את עינינו לראות את המציאות כפי שהיא. אמנם, ישנן חברות הוגנות וצודקות מזו שבה אנו חיים, המקיימות כללים טובים יותר לכאורה, אך באותן חברות אחרות אנו צופים מבעד מסך של בערות. בעוד שאת החברה שלנו אנו רואים בעיניים פקוחות ויכולים להסב את מבטינו גם אל הטוב שבה ולהפיח בעצמנו ובזולתנו את התקווה לשינוי. אמנם, יש בתורתנו גם חוקים אלימים קיצוניים ומדכאים, אך יש נחמה בכך שגם חוקים אלה לא היו ברי קיימא, שאיננו בערים ומפוחדים עד כדי שנצליח להשמיד את מגוון הדעות ועשר דרכי הפולחן והאמונה שממלאים את ארצנו כאן ועכשיו, ולא בימים ההם, במדבר, מעבר לנהר ומאחורי המסך.
שבת שלום