גדולתו של משה

ההסבר לכך הניתן למשה, ולנו הקוראים, הוא כי העונש הוא על החטא שחטאו הוא ואהרון בימי מריבת קדש.

משה פונה אל אלוהים (בגוף שלישי, אולי כסמל לניתוק מסוים שחש כלפי אלוהיו לאחר אישורה מחדש של הגזירה שלא יזכה להיכנס לארץ) ומבקש למנות מנהיג במקומו: "ולא תהיה עדת ה' כצאן שאין להם רועה…" (שם, 17). האל מצווה עליו לקחת את יהושע בן-נון, לסמוך עליו את ידו, להביא אותו מול עדת העם ומול אלעזר הכהן, ולהכריז עליו כמנהיג. משה מבצע זאת בשינויים קלים. יהושע מובא לפני העם ולפני אלעזר הכהן ורק אז נאמר: "ויסמוך את ידיו עליו ויצווהו כאשר דיבר ה' ביד משה" (שם, 23). מה מקומה של פרשיה זו דווקא כאן ומה אפשר ללמוד ממנה? רש"י כבר קישר בין המסופר פה לסיפור בנות צלופחד בפרק הקודם. בעקבות אותו אירוע, שבו עלתה שאלת הירושה והנחלת הקרקע, תוהה משה עצמו על יורשיו שלו. בפירוש רש"י לפסוק 16 נאמר, שמלכתחילה הציע משה את בניו לרשת אותו, אך אלוהים מעיר לו שבניו אינם ראויים לתפקיד ואילו תלמידו ועוזרו יהושע הוא המועמד האידיאלי.

אך דומה, כי יש בסיפור הזה רעיון בסיסי העשוי להתאם גם לימינו.

משה מבין פתאום שהנה עוד רגע קט מגיעים חייו לקיצם. הוא חייב לטפל בהעברת מורשת מפעלו לדור הבא. סמיכת היד, המוזכרת בפסוק 18, משמשת בדרך כלל לתיאור מעשה הקורבן. סמיכת ידיים (שתי ידיים ולא יד אחת) היא הביטוי להסמכה של אדם לתפקיד. נראה שיהושע משמש כאן לא רק מנהיג נבחר ומייצג הקשר בין העם לאל, אלא גם כמייצגו וכממשיכו של משה עצמו.

יש בפרשייה הזאת משהו נוסף. כל דור חייב לא רק לחנך ולהכשיר את הדור הבא, אלא גם להבין מתי עליו לסיים את תפקידו ולפנות את המקום לפעולה והנהגה של תלמידיו. התורה מספרת לנו שמשה רבנו, חרף גדולתו וייחודו, נאלץ גם הוא, כמו כל בני דור המדבר, להישאר מחוץ לארץ המובטחת. גדולתו של משה היא שאפשרה לו לקבל זאת בהבנה, בסבר פנים יפות ובמה שנראה כאהבה. מול כל עדת בני ישראל ומול הכהן הגדול הוא סומך על יהושע בשתי ידיו, למרות שנצטווה לסמוך עליו בידו בלבד ואף לא בפני עם. ויחד עם זאת, קובע הפסוק שהוא עשה זאת "כאשר דיבר ה' ביד משה". מה שעשה משה מאהבתו ובענוותו מממש את צו האל ואף למעלה מזה.