מנהיגות

תוך עיון בספרו של ישעיהו ליבוביץ, "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע", נתקלתי בנושא שעד כה לא בלט לי לעין ועליו אני רוצה להרחיב. מיד אחרי סיפור בנות צלפחד, בו נדונו חוקי ירושה, בא בקצרה מאוד, סך הכל 12 פסוקים, סיפור העברת הנהגת העם ממשה ליהושע (שבסופו של דבר לוקח עוד זמן עד שההנהגה עוברת בפועל).

קודם כל משהו לשוני – בחלק זה אנו מוצאים ניסוח מיוחד במינו: "וידבר משה אל ה' לאמור" (במדבר כ"ז: טו). הנוסח המקובל הוא ההפך: "וידבר ה' אל משה לאמור". מהפסוק שלנו אפשר ללמוד שבאמת היה קיים דו שיח בין משה ואלוהים, הרי כתוב לנו במפורש "וידבר משה אל ה' לאמור".

עכשיו לעצם השאלה: למה מופיעה העברת ההנהגה ממשה ליהושע כאן. כמובן שגם חז"ל ראו את צמידות הסיפורים ודנו בזה.

סיבה ברורה לעיין היא שבסיפור בנות צלפחד מדברים על דיני ירושה, וגם כאן מדברים על ירושה, ירושה של מנהיגות. כפי שנאמר בפרשת חוקת, בגלל מי המריבה נגזר עונשו של משה לא להביא את העם לארץ, אלא רק עד גבול הארץ. לכן יש צורך לחפש מנהיג שאפשר להכשירו למשימה זו. מתוך הטקסט ברור שזו נקודה מאוד כואבת למשה, הוא אומר לה' שצריך למצוא מישהו "אשר יוציאם ואשר יביאם" (במדבר כ"ז: יז), לרמוז אולי שמשה היה מספיק טוב "להוציא" את העם ממצרים, אך כנראה לא מספיק טוב "להביא" אותם לארץ, להשלים את המשימה.

מוטיב הירושה נידון בעוד ענין בפרשתנו, בסיפור בנות צלפחד. כאן מדובר בירושה חומרית, ירושה של קרקע, של נחלה. ולירושה חומרית יש כללים ברורים, כדי שהיא תישאר בתוך המשפחה או בתוך השבט. בניגוד לירושה של מנהיגות, כפי שמסופר לנו בפרשה, מנהיגות אינה עוברת בירושה (בניגוד לכהונה שכן עוברת בירושה בתוך המשפחה ובתוך שבט לוי). מדברי חז"ל אנו לומדים:" יפקוד ה' " – מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות? אלא כיוון שירשו בנות צלפחד אביהן, אמר משה: הרי השעה שאתבע בה צרכיי – אם הבנות יורשות, בדין הוא שיירשו בניי את כבודי, אמר לו הקב"ה: 'נוצר תאנה יאכל פריה' – בניך ישבו ולא עסקו בתורה. יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הוועד שלך. הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שרתך בכל כוחו, כדאי הוא שישמש את ישראל, שאינו מאבד שכרו. 'קח לך את יהושע בן נון' – לקיים מה שנאמר: 'נוצר תאנה יאכל פריה." (מדרש במדבר רבה. פרשה כ"א, י"ד)

מסקנת המדרש היא שמנהיגות אינה עוברת באופן אוטומטי מאב לבן, אלא רק אם הבן ראוי לכך. אם הבן אינו ראוי, המנהיגות עוברת למישהו אחר יותר ראוי, למישהו שצמח מלמטה ולא בחל בעבודה שחורה, למישהו שעבד והשקיע.

מזה גזרו חז"ל: "התקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך" (פרקי אבות ב: יז), ועוד: "ומפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהם? אמר רב יוסף: שלא יאמרו, תורה ירושה להם" (בבלי נדרים פ"א, עמוד א). כל אחד צריך לזכות בתורה על ידי עבודה קשה שלו, ולא בגלל זכות אבות או אמהות. יהושע הראה בהתנהגות שלו מיציאת מצרים ועד כה שהוא ראוי לקבל עליו להנהיג את העם, הוא עבד בשביל זה והוכיח את עצמו. יש מספיק דוגמאות מתולדות העם בתקופה מאוחרת יותר, בספר מלכים, מה קורה כאשר ההנהגה עוברת בצורה "עיוורת" מאב לבן. נראה שם שכל דור חדש חיפש להגדיל "את הרע בעיני ה'" במקום לנסות לתקן.

אנו עומדים לפני תקופת "בין המיצרים", מ-י"ז בתמוז עד ט' באב. תקופת אבל זו על חורבן המקדש אמורה גם להיות תקופה של חשבון נפש לאומי, גם אם אין אנו שואפים להקים את בית המקדש השלישי. לאורך כל ההיסטוריה דנו חכמים בשאלה, למה נחרב בית המקדש, הראשון והשני, למה פקדו את העם שלנו כל מיני אסונות, שאת חלקם קושרים לאותו תאריך מר, ט' באב.

האם יש קשר בין הידרדרות מצב האומה ובין מנהיגות כושלת? אם אני חוזרת לספר מלכים, הרי ברור שהמנהיגות הכושלת של רוב המלכים שבאו אחרי דוד ושלמה, העבודה הזרה שהם הביאו בעקבותיהם, וההתנהגות הלא מוסרית, הביאו לחורבן בית ראשון ולגלות. באין מנהיגות שקוראת תיגר על מציאות חולה, כל האומה תידבק בסופו של דבר בחולי הזה.

להיות מנהיג זו זכות עם אחריות גדולה. אבל כדי לזכות במנהיגות צריך לעבוד קשה, בכל המובנים. בנוסף, צריך להמשיך ולתחזק את המנהיגות, כמו שצריך להמשיך ולתחזק את האהבה.

גם בימינו מורגש חוסר חמור במנהיגות ראויה, במנהיגות אמיתית, ללא חיפוש אחרי טובות הנאה וללא אינטרסים צרים ואנוכיים. לעניות דעתי, המנהיגים של היום צריכים ללמוד ממשה, ולחפש להם תחליף "איש אשר רוח בו אשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה".

ויפה שעה אחת קודם.