אין זו הפעם היחידה שבה העם סוטה מדרך הישר, אולם במידה רבה זה מעשה המרידה החמור ביותר. העגל זוהה עם האל המוציא ממצרים; במקרים רבים אחרים ביטא העם חוסר אמון בהנהגתו של האל ובהנהגה אנושית מטעמו. אולם רק כאן מתדרדרים יחידים רבים בעם לעבודה זרה ממש ונסחפים בתאוותם לזנות אלילית. משה מתארם כ"נצמדים לבעל פעור", ביטוי המרמז הן לפן המיני הבוטה הן לפן האלילי המסוכן. התגובה המנהיגותית – אלוהית ואנושית כאחת – מתוארת באותו אופן כמו באירועי מרידה אחרים. בשל חרון אפו של האל פורצת מגפה המכלה עשרים וארבעה אלף מבני העם; משה מצדו פוקד על "שופטי ישראל", בני השבטים השונים, להוציא להורג את החוטאים והמחטיאים מבני שבטיהם, מעשה האמור לספק את האל הזועם ולהפסיק את המגפה.
על רקע קשה זה מתואר מעשהו של פינחס, שבהתייחסות אליו נפתחת פרשת השבוע הקרויה על שמו. אחד משיאיה של האורגיה המינית-אלילית, המסכנת את קיום העם, מתרחש בין זמרי בן סלוא, מנכבדי שבט שמעון, לבין כזבי בת צור, "ראש אומות בית אב במדין". פינחס הכהן, בן אחיו של משה, העומד נוכח הפער שבין העם הבוכה לפני אהל מועד מזה, וההשחתה הלוהטת של אחד מראשי העם מזה, פורץ בחמת זעם אל "הקובה", שם מממשים השניים את תאוותם, והורג אותם. מעשה זה מתואר כעוצר את המגפה וזוכה בפתח פרשתנו לדברי שבח נלהבים מפי האל:
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כה, יא-יג).
מעשהו של פנחס מתואר כְראוי וכחיובי באשר הוא קִנא את קנאת האל, פעל במלוא העוצמה מכוחה של קנאות זו, והשיב בכך את חמת האל מעל העם. מכוחו של מעשה זה ניתנות לו "ברית שלום" ו"ברית כהונת עולם".
יותר ממעשהו של פינחס עצמו, קשה ומקוממת התגובה האלוהית. המעשה כרוך כולו בסיטואציה המעוותת והמחרידה שבתוכה התרחש. ניתן להבינו, אם כי לא להצדיקו, כנובע מלהט יצרים ומתחושת סכנה מאיימת. התגובה האלוהית מרחיבה את היריעה באורח מסוכן ומבהיל. היא עושה את רצח העברי הסוטה מדרך הישר והמדיינית העובדת את אלוהיה ומקיימת יחסי מין עם איש עברי זה לסמל להתנהגות דתית ראויה ולהנהגה אנושית מטעמו של האל ולפניו. השלום והקנאות נכרכים בה יחדיו. היא מפארת ומרוממת את הקנאות. דפוס הפעולה שהיא מכוננת ומפארת הוא של החלטה אנושית שהתנהגות כזו או אחרת היא לצנינים בעיני האל, ושל שכנוע עמוק ו"מקודש" שלנוכח מעשה זה תהיה זו מצווה לפגוע בנוהגים בדרך זו. הרי בכך ימנע "שליח האל" מטעם עצמו סכנה חמורה הרבה יותר מהציבור, ישכך את זעם האל ויביא "שלום". ואין מי שייתן במסגרת זו תשובה לשאלות של סמכות, של רשות ליטול את החוק לידיים, של קני מידה, של סכנת הידרדרות לרצח ולטבח כל מי שנתפס בעיני רוחנו כ"סוטה" וכ"כופר". הקנאות, להט השכנוע בצדקת הדרך, הביטחון בקול האל המצווה עליי, האמונה שזו ההלכה ואין בלתה – אלה חזקים מכל סייג, מאיימים לפרוץ כל גבול של שפיות, של חוק, של מוסר ושל עמידת-אמת נוכח האל.
אין זה מקרה שכך ביטא עם ישראל את אמונתו. אין זה מקרה שכך התנסחו לאבותינו דברי האל שבהם בטחו. הרי הקנאות, שזה עתה עמדנו על סכנותיה הנוראות, אינה יכולה להיות זרה לאמונה הדתית ולא כל שכן לאמונת הייחוד.
אמונה דתית עניינה עמידה נוכח הגבוה, העל-אישי, האלוהי. המצווה הדתית מחייבת אמונה בכוח שהוא נעלה על כוחי שלי. חיי נוכח האלוהות משמעם ניסיון לחרוג מגבולותיה הצרים של ההוויה האנושית החולפת, המוגבלת, ולהעניק לחיי ממד מקודש, עילאי. לא כל שכן כשמדובר בחיים נוכח אל יחיד, בורא שמים וארץ, המייצג תביעה מוחלטת, המביע דבר-אמת שאין שני לו, המציב את חיי במישרין נוכח הנצח. כל עניינה של עמידת האדם ועמידת החברה תחת הצו האלוהי הוא שלמעשה האנושי ולחובה האנושית נקנה ממד "טרנסצנדנטי", נקנית משמעות החורגת ממה שאנו יכולים לייצר ולכונן בכוח מצפוננו, הבנתנו, ראייתנו ושיפוטנו. מצווה אינה מעשה ראוי גרידא; היא מעשה ראוי הנעשה נוכח אלוהים ומכוח האמונה שבכך אנו ממלאים את רצונו המחייב אותנו. המצווה מוטלת עלינו ומקדשת אותנו. היא מוטלת עלינו מגבוה ואנו מצופים להיענות לה, להתמסר לה, לעצב לאורה את חיינו. אנו נתבעים להציב את יצרינו, שאיפותינו ואפילו תבונתנו תחת עולה של המצווה.
בלא ממד זה של קדושה ושל הצטוות מגבוה אין משמעות לדת בכלל ולאמונת הייחוד בפרט. אולם ממד זה אינו טול סכנה. יש בו כדי לאיים על ריבונותנו, על אחריותנו, על שיפוטנו, על תודעתנו המוסרית, על תבונתנו. והרי בכל אלה מתבטאת – לא פחות מאשר בהתמסרותנו לדבר האל ולמצוותו – חובתנו האנושית והדתית, שותפותנו עם בורא-עולם, עמידתנו בבריתו. האיזון בין שני קטבים אלה הוא אתגרה הגדול של הדת; זו תמצית המצווה.
כל אידיאולוגיה עלולה להידרדר לקנאות, לאלימות, ל"מלחמת קודש" טמאה וקנאית. הדת המונותיאיסטית – על אחת כמה וכמה. אולם בלא מערך ערכי, המבוסס על השקפת עולם מחייבת ועל אידיאות מכוננות – לא ייכונו חיי אדם. אדישות ערכית, נכונות לוותר על האמת, הטוב, הצודק והיפה – היא אויב הקיום האנושי לא פחות מהקנאות הגורפת מעוררת האלימות. רק מי שאינו נכון לעמוד נוכח מעשי עוול – הנעשים לו ולאחרים; המבוצעים על ידו ועל ידי אחרים – ראוי להיקרא אדם ולהיות שותפו של האל. רק מי שמנסה בכל מאודו לסור מרע ולעשות טוב, יוכל באמת ובתמים לבקש שלום ולרדוף שלום. אולם בקשת האמת, אין פירושה שהאמת בידינו, שאנו בעליה, שכול האוחז במידת האמת באורח שונה – טועה ומטעה. השאיפה לטוב חייבת להיות כרוכה בהבנה שגם בעומדנו לפני אלוהים, אנו הם המנסים לפלס דרך ראויה וטובה, וככל מעשה אנושי גם מעשה זה חלקי הוא, מועד לטעות ולמעידה. רדיפת הצדק שלנו, שעליה אל לנו לוותר ושבעניינה כל "סובלנות" ו"פשרנות" אינם אלא עבודה-זרה, אין משמעה שאנו צודקים תמיד ואף לא שמידת הצדק מצויה תמיד בידינו. השקר בוטה לא אחת ומצווה להיאבק בו בלא פשרות; האמת חמקמקה ויש להישמר מכל משמר מלדמות לעצמנו שהיא בידינו; לא כל שכן שהיא בידינו בלבד.
גם כשאנו יוצאים למאבק בלב שלם איננו רשאים לבטוח במה שהפרשה שמה בפי האל, היינו שבכך אנו נלחמים את מלחמת האל, שבזכות מעשינו תינתן לנו "ברית שלום". את המצווה עלינו להציב תדיר תחת עולה של האחיזה האיתנה בתבונת האדם, במצפונו, בשיפוטו. את התמסרותנו לצו שאנו בוטחים בו עלינו לאזן עם המצווה לכבד את כל האדם, לדעת שפתחים רבים למקום, להכיר בחובתנו לבטוח בדרכי האמת של הזולת, האחרות משלנו. את כוחה של הדת להיטיב עלינו להעמיד תמיד אל מול כוחה להרע, את כוחה לקדש אל מול כוחה לטמא את חיינו; את "ברית השלום" –לא זו שפרשתנו שמה בפי האל – בניגוד חד לקנאות המכלה והמאיימת. זו הדתיות שאנו מצווים בה במאה ה-21, האמונה שאנו רשאים לאחוז בה במציאות השברירית של חיינו כיהודים וכבני אנוש בזמננו.
ואפשר שלא רק אנו חשים כך. אפשר שלתודעה זו, הנראית מרדנית כל כך ונועזת כל כך, יש בכל זאת שורשים עמוקים ועתיקים במורשת שלנו, באותו ספר עצמו שממנו עלו דברי השבח המקוממים בזכות הקנאות. שהרי בהמשכו של המקרא, באחד ממזמורי תהלים, שבים ועולים אירועי "בעל פעור", שב ומתואר מעשהו של פינחס. וכך מספר המזמור הסוקר את מעשי העם וכישלונותיו הדתיים והמוסריים בדור המדבר:
וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים. וַיַּכְעִיסוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם וַתִּפְרָץ בָּם מַגֵּפָה. וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה. וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם (תהלים קו, כח-ל).
גם בעל המזמור רואה בפינחס מי שבזכותו נעצרה המגפה ומי שמעשהו נחשב למופת של צדקה. אולם הוא בוחר לכונן זיכרון היסטורי אחר. לא בהוצאה להורג מדובר, אלא בתפילה לפני האל ואולי גם בפעולתה המחנכת בקרב מחנה ישראל. לא על קנאות ניתן לחנך את קוראי המזמור ולעורר את אמונתם, אלא על עמידתו של אדם נוכח הזרם, על התייצבותו אל מול העיוות וההשחתה. אין ספק שבעל המזמור הכיר היטב את סיפורי דור המדבר ואת לשון הכתוב בספר "במדבר". אלא שממש כדרך שתיאר את מעשהו של פינחס כך התייצב הוא כנגד דברה של התורה והציב לו חלופה דתית ראויה. בכך הציב לפנינו, הקוראים היום את פרשת "פינחס", את החובה להתעמת עם הכתוב ולסרב לו. הוא קורא לנו לפלס למרות הנאמר בו דרך שיהיה בה מן ההינתנות המלאה ביותר שיש בכוחנו לתת לצו האל מזה, ומן המאבק חסר הפשרות בקנאות המכלה והמעוותת מזה. זו "ברית השלום" שאנו רשאים לייחל לה; זו ברית כהונת עולם, שאנו מצוּוים להנחיל לבנינו ולבנותינו, לתלמידותינו ולתלמידינו.