להבדיל מסבו, פנחס מצטיין, לפחות בפרשה שלנו, במזג קנאי ואלים – הוא הורג זוג מעורב – את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור, בהתאם להוראתו של משה. עליו אומר הכתוב בפרשתנו "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל" (במדבר כ"ה, י"ב-י"ג).
הנטייה הראשונה שלנו היא לשלול מכל וכל את מעשהו של פנחס – באיזו זכות קם אדם, גם אם הוא כהן, והורג ישראלי ומואביה לעיני כל? מי שמו לשופט ולתליין גם יחד? הלך מחשבה כזה מקשה עלינו מאוד להבין את מעשיו של אלוהים – מדוע אלוהים כה מרוצה מהמעשה הקנאי והאלים? האם אלוהים באמת דורש קנאות שכזו? האם מעשהו של פנחס כה ראוי שבשלו הוא הנבחר להיות אבי השושלת הכוהנית שלנו? חוסר הנוחות ממעשהו של פנחס, למרות שעל פי פשט הפסוקים נראה שאלוהים תומך בו, איננו תופעה מודרנית. בירושלמי מופיעה ברייתא הטוענת כי דעתם של חכמים לא הייתה נוחה ממעשה ההרג: א"ר יודה בר פזי: בקשו לנדותו, אלולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (ירוש' סנהדרין פ"ט, ז').
אין ספק שהפוטנציאל ההרסני קיים בדמותו של פנחס. לפי חז"ל היה פנחס הכהן הגדול גם בימי יפתח הגלעדי, ובשל מאבקי שליטה ואגו בין שניהם – לא הותר הנדר, ובתו האומללה של יפתח הוקרבה. כלומר, חז"ל ראו אצל פנחס קווי אופי בעייתיים דווקא בהקשר המנהיגותי, כאשר התעקש, למשל, כי יפתח יפנה אליו ולא להיפך; או במילים אחרות – רצונו להבהיר מעל לכל ספק כי המערכת הכוהנית בראשה הוא עומד נמצאת במעמד גבוה יותר מהמערכת הפוליטית והצבאית הביא אותו לאטימות לב והוביל להריגתה ללא צורך של בת יפתח.
גם בימינו, דמותו של פנחס מקושרת – בארץ ובעולם הנוצרי – עם מעשי קנאות דתית ואלימות. אנו זוכרים כי לקראת "מצעד הגאווה" בירושלים בשנת 2006 נשמעו התבטאויות הקוראות "לסלק את התועבה מירושלים, כולל מעשה פנחס". במשך מאות שנים שימשה דמותו של פנחס כדי להצדיק חוקים שאסרו על יחסי מין ונישואי תערובת בין לבנים ושחורים בארצות הברית, וכיום משמשת דמותו של פנחס ארגוני ימין קיצוני ואלים כגון הקו-קלוקס-קלן ואחרים.
ובכל זאת, אנו נותרים עם טקסט מקראי שנראה כתומך במעשהו של פנחס. אנו ניצבים בצומת של הכרעה דתית וערכית – האם עלינו לומר כי המקרא מתאר טוב מאתנו את הנכון והראוי, וכי עלינו לשנות את תפיסותינו ולראות במעשהו של פנחס מעשה חיובי? האם עלינו לומר כי, עם כל הכבוד והאהבה, הזמנים השתנו וכי הראיה המקראית של הנכון והמוסרי במקרה זה היא מסוכנת, ואסור לנו כבעלי מצפון להתייחס אליה כלל? נדמה לי, שכתמיד, עומדת לרשותנו דרך שלישית – והיא הדרך המסורתית של דרשנות ופרשנות. אפשר לנסות ולהבין את המתואר בפרשה באופן מורכב יותר, אשר איננו מעמיד ניגוד כה מובהק בין הרצון האלוהי המשתקף כביכול בסיפור המקראי, לבין עמדתנו המוסרית.
ראוי לשים לב להתפתחות שעברה ה"פקודה" להרוג את בני ישראל הזונים עם המואביות. אלוהים אומר למשה: "קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישב חרון אף ה' מישראל" (במדבר כ"ה, ד'). מה בדיוק מצווה הקב"ה? עלינו לדייק בקריאת הכתוב – הוא איננו מבקש רצח של החוטאים, אלא הוקעה של, או באמצעות, ראשי העם. מי הם ראשי העם? האם הם בהכרח אותם אלו שחטאו? אין הדבר סביר. ייתכן, כפי שרש"י מבין זאת, שמדובר בלקיחה של ראשי השבטים כדי לשפוט את החוטאים. ומהו "להוקיע"? רוב הפרשנים הבינו זאת כעונש תלייה, אך אין זה פירוש מתחייב מפשט הפסוק. אבן עזרא מבין זאת כמתן עדות ציבורית, כדרך לסמן לגנאי את מעשיהם. אם כן, אלוהים מבקש ממשה לקחת את ראשי העם ולהוקיע את החוטאים.
ומה אומר משה לעם? "ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור" (פסוק ה'). משה מתרגם את הציווי האלוהי כמיטב הבנתו. הוא מבין את הפניה אל ראשי השבטים כקריאה לשפוט ולהרוג את החוטאים. האם זהו תרגום הכרחי של דברי האל? האם משה מרגיש ומודע לכך שבדבריו הוא נותן פרשנות מסוימת מאד לאמירתו של האל?
ועוד נדבך יש לנו במעשה : קם פנחס הכהן, שאין זה ברור כלל וכלל שהוא אחד משופטי ישראל, והוא הורג את הזוג. אמנם משה ציווה להרוג את הישראלים שחטאו, אך פנחס מגדיל לעשות והורג גם את האשה המואביה.
לפנינו אם כן, כרוניקה של תרגום אנושי לציווי אלוהי. אין לי ספק כי משה ופנחס משוכנעים לחלוטין כי הם מבינים את דברי האל, וכי הם ממלאים פקודה אלוהית. אך עיון דקדקני יותר בפסוקים מראה לנו כי בתרגום האנושי, כמו בכל מעשה תרגום, ישנם אי דיוקים מובנים. כשאנו, כבני אדם, פועלים בניסיון להגשים על הארץ את הציווי האלוהי ראוי שנזכור כי אנו יודעים רק לתרגמו, וכי לעתים משהו בתרגום מתעוות לבלי הכר.
ובכל זאת, גם אם נאמר כי משה ופנחס לא הבינו כראוי את דרישתו של אלוהים – הרי נראה כי אלוהים מרוצה ממעשיו של פנחס ומעניק לו כפרס את הכהונה. האם זו הדרך היחידה להבין את הכתוב?
כדאי לשים לב כי אלוהים מבטיח לפינחס שתי בריתות – ראשית, ברית שלום ולאחר מכן ברית כהונת עולם. אינני יודעת מה פירוש המילים "ברית שלום", אך ניתן לקרוא את שתי ההבטחות הללו כתהליך – ראשית, חותמים שני "הצדדים" על ברית שלום, ורק לאחר שעשו זאת יוכלו להמשיך ולחתום על ברית כהונת עולם.
אלוהים ופנחס – שניהם מצטיירים כדמויות קנאיות בפרשה. ייתכן שפנחס אף הקל על שפיכות הדמים, משום שהרג שני אנשים, בעוד אלוהים התכוון לכלות את זעמו ולהרוג רבים יותר. רגע לפני מיסוד הכהונה – ממסד שיאפשר קשר רוחני בין שמים לארץ, בין אלוהים לבני האדם, שני הצדדים מודעים לסכנות העמוקות האורבות לקנאים והטמונות בקנאות. ייתכן, שכאשר אלוהים אומר "הנני נותן לו את בריתי שלום" הוא למעשה אומר – אני מבין את הסכנה הטמונה בקנאה שלי ובאופן שבני אדם יבינו אותה. כשם שכרתתי את ברית הקשת בענן והבטחתי שלא אשמיד עוד את העולם, כך אני מבטיח לכרות ברית של שלום. ואתה, פנחס הכהן – גם עליך לשמור את חלקך בברית ולהדמות לסבך אהרון, הכהן הראשון.
ובימינו, כאשר כל אדם הוא הכהן הגדול, הלוואי ונשכיל גם אנו לשמור על חלקנו בברית השלום – ואז תובטח לנו כהונת עולם.