בתקופות של חושך וייאוש, אני חווה רגעים רבים שאני מרגשיה חוסר אונים ואני לא באמת משפיעה באופן משמעותי. אני חווה רגעים רבים כשאני מוצפת בריבוי המשימות שאני לא מצליחה להתחיל לפעול. וברגעים האלה, אני מוצאת השראה והדרכה מהתורה.
אנחנו קוראים בפרשת השבוע על כל פרט ופרט בביצוע בניית המשכן. ובסוף כתוב: "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת–מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל–הָעֲבֹדָה. וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת–כָּל–הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ; וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה." (שמות ל"ט, 43-42)
אני מתמקדת במילים "עבודה" ו"מלאכה". על פניו, נראה שהמילים מציינות את אותה הפעולה בעשיית המשכן על ידי בני ישראל. התורה מלמדת שאנחנו עושים מלאכה בימי חול ונחים ממנה בשבת, ושעבודה מתייחסת לפעולות הקשורות לה' – עבודת הקורבנות וכו'. בנוסף, בפרשה הקודמת, ויקהל, העם מצווה להביא תרומות "לְכׇל־מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה" (שמות לה, 24) של בניית המשכן. וכשהם מביאים את התרומות, מספרים למשה, "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר־צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ׃ " (שמות לו, 5)
נראה שהתורה מתארת את בניית המשכן דרך שתי פעולות שונות. הפרשן כלי יקר (המאה ה-16 בפולין) בפירושו לתורה מתווה הבדל מובהק בין "עבודה" ובין "מלאכה". כתוב בעניין "עבודה", "אין עבודה כי אם מן העבד אל האדון". וכתוב בעניין "מלאכה", "מה שהפועל עושה לעצמו נקרא מלאכה וכמו שנאמר במעשה בראשית ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה (ב, 2)." כמו שאלהים ברא את העולם כביכול בשביל עצמו, כך גם בן-אדם עושה מלאכה ליצור דבר בשביל עצמו. כשבן אדם עושה עבודה, הפעולה עצמה היא המתנה האמיתית שבן אדם נותן לה'. "
תולדות יצחק (מאה ה-15, ספרד) מציין את הקשר הישיר בין בריאת העולם על ידי ה' לבין בניית המשכן על ידי בני ישראל, כמו שכתוב כל סיום בריאת העולם "כל מלאכה אשר עשה" וכתוב כאן "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה". (תולדות יצחק על שמות ל"ט)
המדרש מלמד שצירוף המילים "מלאכה" ו"עבודה" יחד מרמז שיש בשתי הפעולות קדושה, שר' אלעזר בן עזריה אומר, "גדולה מלאכה שלא שרת שכינה בישראל עד שעשו מלאכה שנאמר, 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות כה, 8(." התוצר קדוש רק בהתאם להשקעה שנעשית.
המדרש גם מספר על מחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל בעניין הזה. בית שמאי מבדיל באופן ברור בין מלאכה לבין עבודה. ברגע שנכנסת השבת, נגמרת פעולת המלאכה ומתחילה פעולת העבודה. אבל בית הלל אומר שיש גם מלאכה של שבת ו"עשית כל מלאכתך שתהא בשבת כמי שאין לו מלאכה." (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כ:ט) המאמץ בעשיית הקודש בא גם מלמטה וגם מלמעלה.
ה' לא היה עסוק מדי בתוצר הסופי של המשכן. ה' הביא לתשומת לבנו את הערך בפעולה של עשייה – הזמן והאנרגיה שאנחנו משקיעים כשאנחנו מקדישים את עצמנו למטרה עליונה. לא המשכן בעצמו אלא שילוב המלאכה והעבודה הן מה שמחברות את בני ישראל לה' – מילוי העשייה בכוונה. אחרי שקיבלו את ההוראות לבניית המשכן, בני ישראל באמת הקדישו את עצמם לעיצוב הכלים, והפעולה הזאת היא מה שה' חיפש.
התורה מעודדת אותנו לעסוק בתהליך ולהכניס כוונה קדושה לכל מה שאנחנו עושים, לחשוב על משמעות פעולותנו ועל ההשלכות הקרובות והרחוקות של פעולותנו, איך הערכים הנשגבים שלנו באים לידי ביטוי במוסדות שאנחנו בונים, היחסים שאנחנו מטפחים ואפילו איך אנחנו מסדרים את הכיסאות לקראת התכנסות. כפי שאומרים, "אלהים נמצא בפרטים הקטנים".
על זה מלמד כלי היקר שכשכתוב בפרשה "כל העבודה" משמע "סידרו את כל עבודה ועבודה על מקומו המיוחד לו דהיינו טוב כללי". זאת אומרת, לעבודה של כל אדם יש ערך, והמשכן יצא טוב ככלל מפני שישראלי וישראלית הקדיש את עצמו והקדישה את עצמה ואת כוונותיהם הטהורים למלאכה ועל זה משה בירך אותם.
השכר הוא לא התוצר. השכר הוא העשייה. כפי שלומדים בפרקי אבות (ב:טו), "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה." כשאנחנו מקדישים את עצמנו לתיקון עצמי עם לב שלם ועם כוונות טהורות לתיקון העולם, אנחנו זוכים לברכה, וכך עושים את חלקנו בעולם. ועל זה אנו אומרים, כי טוב.
שבת שלום