א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. ג וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. ד וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. ה וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים. ו שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. ז אַבְנֵי-שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן. ח וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.
פעם, כשהייתי כמעט אתאיסטית – מעולם לא הצלחתי להיות לא-מאמינה של ממש, ובצר לי הייתי שרה ביני לביני "אשא עיני אל ההרים" וגם "אדוני רועי לא אחסר" – נהגתי לנגח חברים מאמינים בפרשת "תרומה", שהיתה בעיני סתירה איומה לכל הפרוייקט המונותיאיסטי שהאל הטוב שלהם תכנן עבור נוודים במדבר. מעשי נסים שאין הדעת האנושית כולה להכיל, פירוטכניקה מעל ההר, לוחות ברית ובהם מסותתים באבן עקרונות אוניברסאליים של דין וצדק – ופתאום הוא רוצה לעצמו אוהל מפואר שכזה. לא ספרתי את מספר הפעמים בהם מופיע "זהב" בפרשה הזאת, אבל ללא ספק מדובר באל מאד מטריאליסטי, שלא לומר חמדן, כי – מנין יבוא כל הזהב הזה באמצע המדבר, אפילו אם כל איש ייתן "כאשר יידבנו ליבו"? הרי הנוודים הללו – רק אתמול היו עבדים במצרים, לא בדיוק אלפיון עליון, ואם היה להם זהב בבוידעם, הכל כבר הלך ליציקה של עגל. הנה האל שלכם, סנטתי בחברים: גדול, ונהנתן גדול. וזה התחיל עוד במדבר והמשיך בבית המקדש, שמה הוא בכלל, אם לא אתר המנגל הכי מפואר במזרח התיכון הקדום, מלא כוהנים תאבי בצע וזחוחים, אפוף עשן תמידי של על-האש?
כשלא השיבו לי, חשבתי שאני מנצחת בויכוח. אבל זה היה פעם, לפני עידנים, ולפני שהגיעו אלי ילדיי.
נוודים היו, עברו מבית ילדים אחד למשנהו במדבריות השלג של רוסיה, בלובן מסמא מלא כל העין, לגמרי לבדם בעולם. לבני היתה בובת סמרטוטים מרוטה אחת שקרא לה, בהעדר ידיעה כלשהי על העולם שמחוץ לבית הילדים, בשם "מאמא". לבתי לא היתה אפילו הנחמה הזאת – אם חייכה בכלל, זה היה למראהו של דובי מזדמן שהושם בזרועותיה ואחר כך נלקח ממנה, הכל בגחמנות איומה וחסרת פשר. כעסה מאד, הקטנה – ובצדק גמור. רעים וקשים היו חיי שניהם, אבל גם בחיים הללו, נחושים לשרוד, צמחו והתפתחו איכשהו, בעזובה שבה רוב צרכיהם הפיזיים והרגשיים מוכחשים לגמרי.
לפני עשר שנים בדיוק הכרתי אותם. הגם שאינני מאמינה בהשגחה פרטית, שהיא מקור רהב מסוכן, אני מודה לאל הטוב בכל יום על כך שהגעתי אליהם, ועל כל מה שנתן לנו מאז ועד היום, ובעיקר על שנתן לנו להיות משפחה.
ועוד בפגישה הראשונה שלנו, בתוך ההלם הרגשי שאין לו שם והאושר המציף שאין לו מלים, פתאום -מבעד לאדי הכרוב המבושל וניחוח השתן הכללי של בית הילדים, מבעד לבכי חנוק של אלה שעוד המשיכו לבכות בתקווה שמישהו ישמע ויחבק, הבליחה מחשבה טפשית ובכלל לא קשורה לאירוע, משהו על בני ישראל ומצריים ומדבר, ושצריך לצאת מן המקום הנורא הזה עוד לפני פסח, ושאעשה הכל כדי שכך בדיוק יקרה למרות הבירוקרטיה המאיימת סביב אימוץ ילדים ברוסיה, ואעשה זאת כמי שהיא לא רק אימם של הילדים אלא גם – תסלחו לי – אלוהיהם. לימים, כשהיו משוכנעים בכושרי לראות את משובותיהם גם מבעד לקירות, קראו לי אלוהימא, וכשהיה לי נוח שיחשבו כך, לא תיקנתי את הטעות.
מהר מאד מצאתי את עצמי יושבת איתם על רצפת לינולאום מטונפת ומספרת להם, ברוסית בסיסית, על הבית אליו יגיעו, בארץ אחרת, שטופת שמש. על משכן להם ולי: דירה זעירה בקיבוץ בגליל, גג רעפים כמו בציורי ילדים, גינה עם עץ לימון ועץ זית ויסמינים ששתלתי לכבודם כדי שיהיה להם נעים כשיבואו. כמעט "אתן במדבר נטע ארז, שיטה והדס ועץ שמן". ועוד סיפרתי להם על המשפחה שנהיה. היו לי תצלומים של סבתם, היא אמי, ושל בן זוגי להראות להם כדי להמחיש: הם חשבו שהוא בכלל סנטה קלאוס, בשל זקנו הלבן ועיניו התכולות וכתפיו הרחבות, ובכלל לא קישרו בינו לבין המילה הזאת, משפחה, שהיתה זרה להם לגמרי.
והיו לי גם בובות-אצבע סרוגות בדמות כלבלבים ותרנגולות, כדי להמחיש בתלת מימד שבביתנו יגדלו לא רק בני אדם, ובקיבוץ יש לול. וכל זה, למרות שהביעו התעניינות מנומסת, עבר להם קצת מעל לראש, ובצדק גמור.
כי ילדים נוודים, כמוהם כבני ישראל, לא תמיד מבינים מהו בית של קבע, ולא יודעים עד כמה הם זקוקים לו. כל משפחה זקוקה לו. כן, זה יכול להיות אוהל, ובלבד שהאוהל הזה – זהב ושיטים וכרובים וארון וכל מה שיתכננו שם המבוגרים האחראים – יספק להם את כל צרכיהם הפיזיים והרוחניים גם יחד. אבינו שבשמיים, בתפקידו כמבוגר אחראי לבנותיו ולבניו, ידע זאת היטב: מונותיאיזם הוא אכן רעיון יפה, אבל נוודים נבערים מדעת, מה הם יודעים? אז נכון שנתן להם מצוות חשובות וגם אסר עליהם לבנות פסלים ומסכות בדמותו, כי הרי אין לו דמות, ומלא כל הארץ כבודו כבר אמרנו – ובכל זאת, הם זקוקים לבית. בית מיוחד רק להם ולמשפחה הגדולה הזאת שלהם, בית שונה מכל הבתים, שבו – גם אם הוא אינו זקוק לזה כלל – יגור עימם וביניהם הכל-יכול הזה, עד שיתרגלו למצוא אותו גם בליבותיהם, וגם הרחק מן הבית.
בתהליך שבו ערב-רב הופך לעם, פרטיו הופכים למשפחה במדבר: כמו ילדים שגדלו בעזובה רוחנית, יש להם חסכים קוגניטיביים קשים שרק אבינו שבשמיים יכול לתקן, והוא עושה זאת בתבונתו שאין לה שיעור בדיוק בבחירה התמוהה, בציווי המפורט והפרוזאי כל כך, לבנות לו בית. כי הוא יודע שהוא צריך לשכון ביניהם. לא מפני שזה נחוץ לו, אלא מפני שזה נחוץ להם.
כשילדינו מגיעים לעולם, הבית בו שכנו כיחידים נטולי דאגות משתנה: לכבודם, נסיר מכשולים ונתקין מגינים מפני שקעים חשמליים, נגביה חפצים המועדים להתנפץ ונרהט כך שיהיה להם נעים ונוח בחדריהם, ובטוח ומוגן, ומכיל ומחבק: מלאי פליאה יתבוננו במובייל המנגן מעל מיטתם הנוחה, וכבר סיפקנו להם צורך נפשי ורוחני ופיזי גם יחד. מלאי חדווה יקרעו ספר אחר ספר עד שילמדו צורת אות. מלאי עזוז יגדלו במקום הבטוח הזה, משכנם עד שיידעו את החוקים הנכונים בחברת בני אדם מבוגרים, עד שיהיו גם הם בוניו של משכן חדש למשפחה חדשה, אלוהימא או אלו-אבא לילדים חדשים: בכל מבנה של תא משפחתי בו יבחרו עבורם ההורים, הילדים יהיו זקוקים למשכן.
אין משפחה בלי בית, זאת יודעים גם הקטנים שמציירים דמויות גפרוריות של בני משפחתם. תמיד יהיו שם גפרורים ארוכים שמייצגים את המבוגרים, קצרים – את הילדים, ומשולש אדום שהוא גג ועוד שני קווים שהם קירות הבית. ילדים בתרבויות של נוודים מציירים את האוהל שלהם, ובעיניהם הוא מהודר ויפה לפחות כמו המשכן. זה מה שהם יודעים, עד שילמדו אותם אחרת.
וזה מה שבני ישראל ידעו, כשאיש נתן כנדבת ליבו ובלב המדבר הוקם הפלא הזה, שהוא כל כך מתמיה עד כי דרשו ביסודותיו ובמרכיביו חזור ודרוש וירדו לפרטי פרטים: אפילו מנין יבואו יריעות האילים של האוהל, שאלו את עצמם חכמינו, ובמדרש תנחומא תמצאו : " רבי יהודה אומר: חיה טהורה גדולה הייתה במדבר וקרן אחת היה לה במצחה, ובעורה ששה גוונים, ונטלו אותה ועשו ממנה יריעות. ורבי נחמיה אומר: מעשה נסים הייתה, ולשעה שנבראת, בו בשעה נגנזה , אפילו לחד קרן פלאי נדרשו, המומים מגודל המיזם הארכיטקטוני ומעיצוב בגדי הכוהנים. אבל בעצם, זה נורא פשוט. אלוהים מאמץ את בני ישראל הללו, וכאב כל הרחמים, כהורה אחראי, הוא יודע דבר נשגב ופשוט: צריך שלילדים הללו יהיה בית, כפי הבנתם. ושכנתי בתוכם, עד שיבינו יותר.
בניגוד למקובל אצל הורים מאמצים שילדיהם נולדו בחו"ל, המתנתי שנים עד שחשבתי שהם בשלים לגיור. בקיץ האחרון, בועידה הדו-שנתית של התנועה ליהדות מתקדמת, הצטרפו ילדיי למשפחה רעיונית גדולה של אנשים מאמינים. בהתרגשות ובשמחה הצטרפו, בהבנה של גודל המאורע הזה בחייהם: לשאלת הרבה והרבנים בבית הדין לגיור, אמרה ביתי שהיא אוהבת את חג הפסח, כי בדיוק כמו בני ישראל שיצאו ממצרים מבית עבדים, היא ואחיה יצאו מרוסיה מבית ילדים.
מוצפת בכי, מוצפת אושר האזנתי לה ולאחיה, שדיבר על יום כיפור ועל כך שאין די בבקשת סליחה. אחר כך, לעת ערב, עמדו מתחת לחופה עם בנות ובנים חדשים לדת משה וישראל, ומאות אנשים ממשפחה רעיונית גדולה ושוויונית שרו להם ואיתם. עוד שנים אחדות, חשבתי, יהיו בשלים להקים משכן משלהם.
המון סרטי משפחה וסדרות משפחה נעשו וייעשו בישראל, אבל רק ב"זגורי אימפריה" תמצאו מה בדיוק קורה למשכן וליושביו כשאלו-אבא ואלוהימא לא מצליחים להסכים על שום דבר. לפעמים, מונותיאיזם כמו הורות יחידנית, הם רעיונות לא רעים. למי שעדיין לא צפה ולא צחק ולא בכה – הנה קישור לעונה הראשונה. יום משפחה שמח!
ועוד בארון הספרים היהודי
- "תקנות בית השיכר", ג'ון אירווינג, הוא אחד הספרים האהובים עלי ביותר, עכשיו ותמיד, מן הקריאה הראשונה: הוא זקוק לתרגום חדש ועדכני לעברית, אבל גם בזה הקיים תמצאו את אלוהים בדמותו של רופא, מחייה וממית ושוכן בין יתומים במשכן היחיד שהם מכירים, בשנות שלושים של המאה העשרים. ספר נפלא על אהבה מזרה, סוד היופי שבפגימויות ומיני משפחות משונות