א וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. ב וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי-שֵׁם. ג וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל יְהוָה. ד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו. ה וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. ו זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ. ז וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב-לָכֶם בְּנֵי לֵוִי. ח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-קֹרַח שִׁמְעוּ-נָא בְּנֵי לֵוִי. ט הַמְעַט מִכֶּם כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. י וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת-כָּל-אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם-כְּהֻנָּה. יא לָכֵן אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל-יְהוָה וְאַהֲרֹן מַה-הוּא כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו. יב וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. יג הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵר. יד אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן-לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה.
קורח הוא סוג של סלב פוליטי, טייקון ואיש שאי אפשר לקחת ממנו את הכריזמה שלו: המשנה והמדרשים מייחסים לו עושר עצום – הביטוי "עשיר כקורח" לא נולד סתם כך מן הכתוב בפרשה – אבל הוא לא קורא תגר על מנהיגותו של משה בזכות הממון אלא בשם איזשהו צדק חלוקתי בסיסי, ממש אריסטוטלי, לפיו אם כבר מחלקים משרות שלטוניות, החלוקה צריכה להיות שוויונית. הנה כך: "רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה".
הפסוק הזה הוא מן החביבים עלי במקרא כולו. רק למראית עין הוא פשוט ומובן מאליו. תקדישו לו דקה ותראו בעצמכם שעדתו של קורח – כולם נשיאים, כולם ראויים לקחת חלק בהנהגה של העם וכולם מודרים ממנה – מביעים כאן לראשונה את רעיון השוויון האנושי כנגזרת של בריאתנו בצלם. כל העדה כולם קדושים, זה ברור, ובתוכם ה' שוכן כפי שכבר הודיע בעצמו, מבלי להבדיל בין נשיאים כאלה לאחרים: אם כל הברואים בצלם שווים המה, מכוחו של איזה עיקרון יכולים משה ואהרון להפלות בין אלה לבין אלה, מדוע תתנשאו על קהל ה'? במלים פשוטות: למה מי אתם שתחליטו ככה? אין לכם הזכות או הסמכות להפלות, למדר, להתנשא: אין בכם דבר שהופך אתכם לטובים יותר מאיתנו, קורח ונספחיו הנאמנים.
והוא צודק, וכאן בדיוק נעוצים שורשי הטרגדיה שהביכה את המפרשים, הציתה את דמיונם וקשרה כתרים מאוחרים לקורח ופעילי המחאה שלו. כי אם באמת כולנו נבראנו בצלם, מדוע משה ואהרון עסוקים במינויים פוליטיים שרירותיים לגמרי?
לטענה הזאת, למרבה צערו של קורח דקה לפני שנשרף באש האלוהית, יש שני ראשים: הופר כאן הצדק החלוקתי השוויוני, ומי שם את משה ואהרון להפירו. לולא היו לה שני ראשים, לא היה משה נופל על פניו ומביע מצוקה קיצונית לנוכח נאומו של קורח, או קריאות הביניים הנלהבות שוודאי ליוו אותו בעת שהנשאים הממורמרים, המדוכאים שקיבץ מוסיפים כהנה וכהנה קללות.
הפתרון שמשה מציע הוא בעייתי, בלשון המעטה. בואו נבדוק מה אלוהים רוצה, אבל נעשה את זה מחר בבוקר, מציע משה. בואו נבדוק מה מבין הקורבנות רצוי לו יותר, ומי מבין המקריבים נושא חן מלפניו. אפשר היה, כמובן, לפנות אל הבוס ולומר לו – תרגיע את הנשיאים האלה, תן להם עצם. אבל משה מבין שלא זו הדרך, ומה כבר הוא יכול לעשות? קורח מתייחס אליו כאל מי שאחראי לעיוות חברתי רציני, כאל מי שמנע מן הלוויים את הכהונה ודחק אותם לפינה. חייבים להפגין מנהיגות.
אלא שמשה איננו ומעולם לא היה מנהיג עצמאי רק בזכות מעשיו או הכריזמה שלו. להיפך: משה הוא מנהיג בלתי אפשרי. לו היה מועמד להנהגה בבחירות כלשהן היה נכשל כשלון חרוץ. כבד פה וכבד לשון – כלומר, מדבר עברית כעולה חדש משום שגדל בקרב מצרים, לא ממש כריזמטי, לא ממש מובן או נגיש להמונים וכשלון מוחלט בכל פעם שצריך לפייס המון זועם.
משה מנהיג את העם בדרך לארץ המובטחת רק משום שכך רצה האל. משה לא בחר במנהיגות, לא רצה אותה ועשה כל שביכולתו להתחמק מן הגורל שהועיד לו היושב במרומים. נו, וזה עזר? מה פתאום. לך תתווכח עם שיחים בוערים ומדברים, לך תריב עם הבוס כשהוא ממלא את מקווי המים בדם או מנחית לך צפרדעים על הראש, רק מפני שהוא יכול. משה נכנע לציווי האלוהי, ומשה לבדו יודע כי אכן כולנו נבראנו בצלם, אבל לבוס יש תוכניות סמויות שאיננו יכולים להכיל או להבין, רק לקבל בהכנעה. כזה ראה וקדש.
וקורח מסרב, ולכן הוא גיבור טרגי. כשעדתו מערערת על סמכותו של משה היא למעשה קוראת תיגר על האל עצמו שבחר במשה, על עליונותה של התוכנית האלוהית שהביאה את העם עד הלום, על התוכניות לעתיד מכוח ההבטחה האלוהית. וזה בדיוק מה שאסור למאמין המונותיאיסטי החדש לעשות. ומכאן השאלה הגדולה, אם המחלוקת בין קורח ועדתו לבין משה היא לשם שמיים או לא, והאזהרה העוברת כחוט השני בחוכמתם של המפרשים לדורותיהם: רוצים מחלוקת? סבבה, רק תבדקו את מניעיה היטב לפני שאתם עושים מהומה. השאלה איננה מה אתם רוצים אלא מדוע אתם רוצים זאת. אתם יכולים להיות נורא צודקים בפלגנותכם הטהרנית, אבל הצדק האנושי מוגבל מאד ביחס לתוכנית הגדולה שאיננו יודעים לעולם מהי בדיוק. גול עלינו, האל הזה, ושומה עלינו להבין זאת, כי אם נתמקד רק במהות המחלוקת ולא במניע ליצירתה, אנחנו עלולים להתנגש באיזה פן סמוי של התוכנית, ואז – הלך עלינו. האדמה פוערת את פיה, מיתות משונות מתרחשות בסיטונות והבוס הגדול שוב מאיים להכרית את כולם, סתם כך מפני שהוא יכול.
את היכולת הזו שאין לה גבול, את חרון האף שמתים ממנו בסיטונות במדבר וגם בארץ המובטחת, את האניגמה שלעולם לא נפענח – איך נכיל? בקושי רב, כפי שמלמדת אותנו פרשת קורח. בייסורים עצומים. במחוייבות חסרת פשרות לאל, ובקבלה של מה לשעולם לא נוכל להשיג בכוח שכלנו כרצון האל.
אף אחד לא הבטיח למונותאיסטים החדשים שהחיים בצל האל יהיו פיקניק, או שלויים יזכו בכהונה גם אם מגיע להם. ההבדל היחיד בין משה לבין קורח הוא ההבנה הזאת, שקורח לא הצליח להגיע אליה, ושמאוחר יותר נוסחה יפה כל כך במשלי ט', פסוק י. תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת יְהוָה וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה". כל העדה כולם קדושים, אומר קורח וצודק. אבל במדבר, לא כדאי להיות רק צודק. צריך להיות חכם כדי לשרוד בתוכנית האלוהית. ומהי תחילת חוכמה אם לא יראת האל, ומשום כך הבנה שדרכיו נעלמות מאיתנו, ושום מחלוקת לא תכול להן אלא אם המחלקות היא לשם שמיים – כלומר, להבהיר לעוד ועוד מבני העם מהי יראת ה' ולמה חשוב כל כך לפחד מפני מעשים שאין בהם יראת ה'.
זה מקומם ומרתיח. מי שמאמין כי הוא נברא בצלם וכך נבראו כולם, אנוס לקבל על עצמו את עקרון השוויון ביחסים בין בני אדם ובינם לבין המדינה. דמוקרטיה אמיתית לא יכולה להתקיים ללא ההבנה הזאת. אלא שעבור האדם המאמין, דמוקרטיה היא רק נדבך אחד בסיפור הגדול הזה, הפלאי כל כך, של תולדות עם ישראל. מעבר לדמוקרטיה ומעליה שורה הציווי האלוהי. האם אנחנו יודעים מהו? במחלוקת הגדולה המפלגת את עם ישראל בימינו למחנות של שמאל וימין, יש מי שטוענים כי הם יודעים בדיוק מה רצה האל עבור בני ישראל, ובטוחים שהוא רצה להוריש להם את כל הארץ מן הים עד הירדן עד עולם, ולכן יש להחזיק בשטחים כבושים ולדכא את יושביהם בשם ה'. ויש מי שאומר לעצמו ולאחרים, אינני יודע, וכל עוד אינני יודע אני אנוס לעשות את הישר והטוב בעיני ה' כמיטב הבנתי ומכוח יראת ה'. י כאן משה ואהרון ומי קורח ועדתו, תחליטו בעצמכם.
יענקלה רוטבליט כתב מדרש מעניין ורלוונטי על קורח וגורלו. כן, גם פזמון המושר בפי "החצר האחורית" יכול להיות מדרש. תמיד שווה להאזין למילותיו של רוטבליט, מאהב גדול של השפה העברית ותרבותה ואיש שממשיך לתהות על יסודות האמונה שלנו: קורח של רוטבליט הוא טייקון מעדת מבקשי התספורות ולא מורד פוליטי, אבל רוטבליט מבין היטב את הלקח שצריך ללמוד מן המהומה.