וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה. {פ} ב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה. ג אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ–לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה. ד וְאִשָּׁה, כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ, בִּנְעֻרֶיהָ. ה וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת-נִדְרָהּ, וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ, אָבִיהָ–וְקָמוּ, כָּל-נְדָרֶיהָ, וְכָל-אִסָּר אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, יָקוּם. ו וְאִם-הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ, בְּיוֹם שָׁמְעוֹ–כָּל-נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, לֹא יָקוּם; וַיהוָה, יִסְלַח-לָהּ, כִּי-הֵנִיא אָבִיהָ, אֹתָהּ. ז וְאִם-הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ, וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ, אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ, אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ. ח וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ: וְקָמוּ נְדָרֶיהָ, וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ–יָקֻמוּ. ט וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ, יָנִיא אוֹתָהּ, וְהֵפֵר אֶת-נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ, וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ–וַיהוָה, יִסְלַח-לָהּ. י וְנֵדֶר אַלְמָנָה, וּגְרוּשָׁה–כֹּל אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, יָקוּם עָלֶיהָ. יא וְאִם-בֵּית אִישָׁהּ, נָדָרָה, אוֹ-אָסְרָה אִסָּר עַל-נַפְשָׁהּ, בִּשְׁבֻעָה. יב וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ, לֹא הֵנִיא אֹתָהּ–וְקָמוּ, כָּל-נְדָרֶיהָ, וְכָל-אִסָּר אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, יָקוּם. יג וְאִם-הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ, בְּיוֹם שָׁמְעוֹ–כָּל-מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ, לֹא יָקוּם: אִישָׁהּ הֲפֵרָם, וַיהוָה יִסְלַח-לָהּ. יד כָּל-נֵדֶר וְכָל-שְׁבֻעַת אִסָּר, לְעַנֹּת נָפֶשׁ–אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ, וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ. טו וְאִם-הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ, מִיּוֹם אֶל-יוֹם, וְהֵקִים אֶת-כָּל-נְדָרֶיהָ, אוֹ אֶת-כָּל-אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ–הֵקִים אֹתָם, כִּי-הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ. טז וְאִם-הָפֵר יָפֵר אֹתָם, אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ–וְנָשָׂא, אֶת-עֲוֹנָהּ. יז אֵלֶּה הַחֻקִּים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, בֵּין אִישׁ, לְאִשְׁתּוֹ–בֵּין-אָב לְבִתּוֹ, בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ. {פ}
אבל סעיף ראשון על סדר היום, אם יורשה לי, חשוב כאן במיוחד, דווקא בגלל מה שלא נאמר בו. בשום מקום בהתייחסות המפורטת לביורוקרטיה של הנדר, משה שמשמיע את ההלכות לראשי המטות בוונה שאלה יעבירו הלאה, הוא לא אומר: אלוהים לא אוהב מבחנים.
אלוהים לא נהנה מאתגרים שזורקים לו בני ישראל, והוא לא מרים להנחתה. אלוהים לא אוהב התחייבויות עתידיות של ברואיו שקשורות איכשהו במעשה או במחדל שלו. הוא גם לא אוהב שמייחסים לו בטעות העדפה אישית לברואים מסויימים ולא לאחרים, אלא אם כן הביע את ההעדפה בעצמו ומיוזמתו. וכל זה עולה בבירור מקריאה בכמה סיפורים מכוננים, כמו גורלה של בת יפתח או הורתו ולידתו של שמואל בנדר של אמו – לעומת סיפור לידתו של שמשון, שבו מלאך אלוהים מתווה את גורלו העתידי ולא נדר של אישה נואשת וחשוכת ילדים.
כשמשה מכה בסלע, מתברר ללא כל פקפוק שאפשר להוציא מים מאבן ללא צורך בבדיקה נוספת. הבדיקה היא חטא שמשה משלם עליו ביוקר טראגי: היא הטחה של כפפה בפני האל, מין "נראה אותך" שכזה, מעליב ומשפיל ומאד לא מנומס. והיא, למרבה הצער, במקרים רבים מקורו של נדר: נראה אותך מרפא את הילד החולה, אלוהים, ובתמורה כל המשפחה תשמור מצוות. נראה אותך עוזר לי לנצח במלחמה נגד אויבי, יהיו אשר יהיו, ואני מבטיח לתרום כמה אלפים לבית הכנסת הקרוב למקום מגורי. הולך, אבינו שבשמיים? עכשיו נראה אותך מקיים את חלקך בעסקה.
התחייבויות יש לקיים: זהו הבסיס לקיומה של כל חברה אנושית, וודאי חברה שבטית קטנה יחסית בה יחסי התלות בין הפרטים בחברה מורכבים ומרובים. נדר הוא התחייבות לעשות מעשה בעתיד, ואנשים שהמעשה ישפיע על חייהם צריכים לדעת שהוא אכן יתרחש, ולפיכך החברה מייחסת חשיבות עצומה לקיומו של הנדר – במגבלות המותר והאסור שכבר נלמדו במדבר, כמובן: לא יעלה על הדעת שאדם, לרבות אישה בבית אביה, יידור נדר שהוא בחינת חטא או עוון.
ולכן כשמשה עושה סדר בנדרים, הוא מצביע בבירור על כוונתו של האל בכמה תחומים: ראשית, חשיבותה ורצינותה של המילה המחייבת לפעולה. "ככל היוצא מפיו, יעשה" – תהיו רציניים, בני ישראל. נא לשקול מלים, כי י להן משמעות, ומרגע ששמעו אותן בני השבט או הקרובים לדובר, יש גם משמעות חברתית והיא כולה להיות עצומה: היזהרו, איפוא.
אבל משנה זהירות נוקטים כאן בנדרים של נשים. מדוע? כי משה ובני דורו אינם מסוגלים לראות נשים כיצורי אנוש עצמאיים לכל דבר. אין כאן "אפליה של נשים בתורה", כטענה השטוחה והפופוליסטית של אפיקורסיות פמיניסטיות: הגם שאינני יכולה ליהנות משלל האיסורים וההיתרים המתייחסים לנדרים של נשים, צריך להבין את אלה בקונטקסט חברתי רחב יותר של מעמד האישה בתקופה בה שהו בני ישראל במדבר, שלא היה שונה ממעמדה בחברות שבטיות לא-יהודיות. מה לעשות שהיא היתה בת-חסות מלידתה ועד מותה: תחיל היה זה אביה שתחת כנפיו חחסתב, ובהעדרו – אחיה, ואחר כך בן זוגה. רק לגרושות ולאלמנות היה מעט חופש מן החסות הזאת, כפי שרואים גם כאן בהלכות הנדרים, אבל מי שמכיר את המבנה החברתי הפטרעארכלי העתיק, יודע שדווקא נשים חופשיות מחסות חיו בשולי החברה, כמו נעמי ורות – כי לחסות היו גם יתרונות כלכליים שנעלמו עם מות בן הזוג או עם התפרקות התא הזוגי.
לדידי, שלל האיסורים וההיתרים המצייחסים לנדרים ל נשים הם רק הוכחה לחשיבותו של הנדר, ומשום כך לצורך להסדיר אותו מבחינה חברתית, דרך הודעה מסודרת ומקיפה לראשי המטות. מאוחר יותר, אחרי המפגש עם משה, יילכו אלה אל צאן מרעיתם ויזהירו אותם מנדרם מיותרים שי אפשר לקיים ועדיף לא להעלות על הדעת. במובן הזה לבדו, עדיפה החברה השבטית בדרך לארץ מנדרים חסרי שחר של פוליטיקאםי בדמוקרטיה הישראלית החדשה: לאלה קוראים פשוט "ספין", ורק אידיוט גמור מסתמך עליהם בין בחירות לבחירות.
ועוד בארון הספרים היהודי
- סיפרו האוטוביוגרפי של רומן גארי, מי שכתב את "עפיפונים" הנפלא ואת "כל החיים לפניו" תחת שם העט אמיל אז'אר, הוא סיפור על תהליך פנימי של מציאת יפה, הטוב והישר – והמחוייבות להמשיך ולקיימו כמנחה של אהבה וגם כהבטחה של אדם לעצמו ולזולתו, מתוך אהבה ותחושה של סולידריות עם הזולת. רומן גארי מתבונן בחייו כבסיפור של הבטחה מתמדת לחיים טובים, מאושרים ומלאי יופי וצדק בחברה מצויינת בצרפת החופשית: מה חייב אדם לעשות כדי להמשיך ולקיים את ההבטחה הזאת? איזה עול מוטל עליו מכוח הטוב שהרעיפה עליו אמו? ומתי האהבה הופכת לצורך במחוייבות רב-שנתית כלפי מי שאנו אהובים, מחוייבות שתשנה את חיינו – ואת חייו? עם כל ההתחבטויות האלה, אין מדובר ברומן פילוסופי אלא בממואר רגשני במובן החיובי של המילה, בו לומד אדם רב-פעלים ומעניין את גבולות היכולת שלו לעשות למען ולתו, ואת גבולות ההצלחה של ההבטחה.