וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם. ב שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת. ג לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת. ד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר. ה קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַיהוָה, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. ו וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. ז וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים. ח וְשֶׁמֶן, לַמָּאוֹר; וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. ט וְאַבְנֵי-שֹׁהַם–וְאַבְנֵי, מִלֻּאִים: לָאֵפוֹד, וְלַחֹשֶׁן. י וְכָל-חֲכַם-לֵב, בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה.
כמו תזריע-מצורע, כמו אחרי מות-קדושים, יקהל-פקודי נקראות ביחד: הן אחת מששת זוגות הפרשיות שדוחסים לשבתות עמוסות במיוחד, והן נקראות ביחד בשנים פשוטות, כלומר – לא מעוברות, אבל גם לא בשנים פשוטות מסוג "השא", שנים שמתחילות בימי חמישי, (מכאן ה – ה'), פסח חל בהן ביום א', ולפניו יש שבת. למה? עזבו – יש הסברים בויקיפדיה. לא כל נוהג נאה ועתיק, שמן הסתם יש לגביו תילי תילים של מחלוקות ופילוגים ואמירות ופסיקות חכמות, צריך להיות חלק מסדר היום היהודי של כל אחד. נתרכז, ברשותכם, בעיקר.
אבל מהו העיקר? תלוי את מי שואלים. בילדותי, המלים "יקהל ופקודי", שנשמעות נורא מצחיק בהברה אשכנזית, היו מוכרות לי היטב כתיאור של זוג בו הפרטים שונים מאד זה מזה, מין דון קישוט וסנצ'ו נושא כליו, או אבוט וקוסטלו, ספיידרמן ולקס לות'אר. "הנה באים יקהל ופקודי", היה סבי המנוח, איזידור אלברכט, צוהל למראה שני חבריי הטובים מבית הספר שאחד מהם היה נמוך ממני בראש שלם והשני – עוג מלך הבשן. לתומי חשבתי שמדובר באמת בזוג המוזר, כמו בובואר ופקושה הצרפתים: רק אחרי מותו של סבא, האחרון במשפחתנו שהיה בוגר ישיבה גבוהה, התחוור לי בכלל שההגייה האידישאית מסתירה מילים עבריות עתיקות, ושעסקינן בשתי פרשות שאחת מהן חשובה עד מאד ובתחילתה והיתר, איך נאמר בעדינות, יידחה למועד אחר שכולו טוב: הלכות המשכן נדחו מפני מצוות השבת, אומר לנו רש"י בכבודו ובעצמו, למען לא נתפתה לחשוב שלצורך הקמת מעונה של השכינה מותר לנו לחלל שבת. קודם ירד משה מן ההר ולימד שבת מהי, ורק אחר כך נתפנו לדון בארכיטקטורה ולוגיסטיקה.
לפיכך, מסכימים המפרשים, דקה וחצי אחרי ירד מההר עם לוחות הברית השניים, מיהר משה לכנס את כל העם. ויקהל, ויתקהלו, וייתכן שמכאן מגיע המנהג להתקהל יחד בבית הכנסת בערב שבת ובבוקר.
כמה אני מקנאה במי שהיו במעמד הזה, במי שיכלו לחגוג שבת ראשונה על איסוריה והיתריה הפשוטים, על העונג הצפוי בה לאנשים עמלים, על קדושתה ושלוותה – בעיני הרוח אני רואה אהלים-אהלים ארעיים של בני ישראל, אי שם בסיני, רצוי ליד הים, והם רובצים על מחצלת ומשחקים חמש אבנים עם הילדים. רגע – מותר לשחק חמש אבנים בשבת? וכבר הפנטזיה, ילדותית ונקייה, נשברת באחת. מה רבו מעשיך ה', מה רבו האיסורים שבני אדם היטלו על עצמם ואחרים ביום בו שבתת מכל מלאכתך, מה נאה הציוווי לעשות כמוך ולשבות למען נדע כי בצלמך נבראנו ו מה רב הבלגן בקרב עדתך המפולגת ששוב אי אפשר להקהילה ולהנחותה בדרך הגיונית ומובנת לכל.
כמו חוקי הכשרות, הלכות השבת בפרשה שלנו נועדו כדי ליצור בידול בין המונותיאיסטים החדשים לעובדי האלילים הישנים, שכל ימיהם חולין – אבל הם גם נועדו כדי להקהילנו, כדי שנוכל לשמוח וללמוד ולנוח ולחגוג כקהילה של יהודים. ייתכן מאד כי בימיו של משה החזון הזה היה אפשרי – אבל בימינו, הוא רחוק לא פחות מחזון אחרית הימים.
כי ביני לבין רב שקבע כי אין להציל גוי גוסס בשבת מפרידה תהום ענקית, ושום "בואי תעשי שבת אצלנו" לא תוכל לגשר על הפער הזה. צלם אנוש וצלם אלוהים קודמים אצלי לשבת, מצטערת. אם זה עושה ממני יהודיה פחות טובה מהרב ההוא, שאני: אוכל לחיות עם הסטיגמה הזאת, אבל כחובשת, לא אוכל לחיות עם מצפוני אם אסרב להושיט עזרה לאדם חולה בשבת, יהודי או לא. אסור שהמחשבה תחלוף בראשי אפילו, אם אני רוצה להיות ראויה לתואר בת אנוש.
וביני לבין הרב שלמה גורן המנוח ששמעתיו פעם מתפלפל בסוגיה, האם מותר או אסור להרכיב בשבת משקפיים שעדשותיהן מתכהות במגע עם השמש, ושמא עדיף שלא כי יש בזה חשש צובע, וצובע היא אחת מל"ט מלאכות אסורות בשבת – מה מפריד בינינו? אוקיינוס של הלכות או סירוב עיקש שלי להכפיף את חיי הטריוויאליים לפסיקותיו של גדול בתורה, גדול ככל שיהיה – ובמקום זה להגות בה בעצמי ולמצוא בה את ביתי-שלי הרוחני?
נאה השבת בעיני, נאה מאד. היא כוללת הימנעות ממנגל אבל לא מחשמל. אני מנסה מאד לא לעבוד בשבת אלא אם כן פרצה מלחמה ביום הזה, או שצריך לסעוד חולה. את ההימנעות קשה מאד להסביר למעסיקים חילוניים שמתריסים כלפי, אבל את לא דתייה, נכון? ואת לא חוזרת בתשובה חס וחלילה, נכון? את העבודה בשבת כשצריך ואין ברירה, לעולם לא אוכל להסביר לחברים חרדים, ויש לי כאלה, ואנחנו נפגשים – אבל בשום אופן לא בשבת.
קדושתה, בעיני, אינה יכולה להיות רק נחלת היראים מפני מיתה והללו הצועקים "שבת" בהברה אשכנזית כשהם משליכים עלי אבן כשאני מטיילת בקיץ במאה שערים, בחצאית ארוכה אבל בחולצה חושפת מרפקים. כן, גם זה קרה לי, וגם הנסיון לדבר עם הטרוריסטים המזדמנים הללו, שלא צלח, כמובן.
קדושתה צריכה היתה מלכתחילה להיות נחלתם של מאמינים שמבינים מדוע באה לעולם, ומדוע האל הטוב מתעקש עליה בעבורנו, ומדוע הנו-נו-נו החמור מכל שהוא משלח לעבר בני ישראל, מאמינים רכים וחדשים שזקוקים לסנקציה אפקטיבית של פחד כדי לציית. רק שבדיעבד, נדמה לי, יותר מששמרו בני ישראל על השבת ויותר משהשבת שמרה על בני ישראל, היא שומרת אותם מפולגים ומסוכסכים כשבטים ניצים שמלחמתם זה בזה טיפשית ומיותרת, אבל גם בלתי נמנעת.
מלחמתם מסתבכת מאד כשהם חולקים טריטוריה, לשון וממשלה. לא זה המקום לחזור ולספר כיצד השתלטה ההלכה האורתודוכסית על ה"יהודית" שב"מדינה יהודית ודמוקרטית". לא רוצה לקונן כאן על כפייה דתית בשבתות, כזו שיוצרת הבדלי מעמדות מיותרים בין יהודים שיכולים לחללה בנסיעה במכוניתם לבין אלה שלא, כי אין תחבורה ציבורית. שום הצדקה חברתית ל"חוק שעות עבודה ומנוחה" לא יכולה לבוא על חשבון ההבנה, כי כפינו את השבת גם על מי שלא נצטווה לשמור אותה, ועשינו כך מכוח היותנו רוב, לא מכוח היותנו צודקים.
ושום הלכות משכן, חשובות ככל שיהיו, לא ימנעו ממני לתהות אם השם יתברך רצה שמאמיניו יירטבו עד לשד עצמותיהם בשבתות גשומות ולכן אסור להם לפתוח מטריה מעל לראשיהם, או שמא הפתרון של הניילון על המגבעת הוא הנכון. לא, הם גם לא ימנעו ממני להושיט עזרה למי שצריך עזרה בשבת. מי ששואל אפילו את עצמו שמא מדובר בגוי – איננו יהודי בעיני, במובן העמוק ביותר: מי ששואל כך, איבד בכוונה יתרה את צלם האלוהים שלו.
לא יכולה להזמין אלי חברים ששבתם שונה מאד משלי, לא יכולה להתארח אצל חברים כאלה, ומחפשת תמיד את חברתם של מי שמפרשים נכון את צמד המלים הנפלאות "פיקוח נפש" ויודעים בדיוק מה דוחה שבת. כשאריה דרעי היה שר צעיר ונמרץ ועילוי פוליטי, לפני יותר משני עשורים, הוא סיפר לי פעם בראיון עיתונאי כיצד לא ליווה את רעייתו יפה באמבולנס לבית החולים כשכרעה ללדת לראשונה בערב שבת. לעומת זאת, הוא נסע בשבת– במכונית ממש – לישיבת ממשלה דחופה כדי למנוע מתקפה של צה"ל וחילו על עיראק באמצע מלחמת המפרץ הראשונה, כשחמומי מוח מכל המפלגות ביקשו להראות לסדאם חוסיין מה זה. נסע, אבל עם נהג דרוזי, כך סיפר והתגאה: אני הייתי גאה דווקא בהחלטה שלו לנסוע. גוי של שבת נראה לי עניין טכני ומשני לגמרי לעומת הנפשות שעליהן פיקח השר דרעי באותה עת, באחריות יהודית ודמוקרטית.
יום יבוא – קצת לפני אחרית הימים – בו תיפרד השבת היהודית מן השבת של המדינה, כי כפייתה אינה תורמת דבר לקדושתה, והדרך לחסות בצל השכינה לא מתקצרת בגלל שאין בבתי מלון בישראל חביתות בשבת בבוקר והקפה דלוח. יום יבוא, אולי, ומי שרוצה באמת בשבת, מעמק ליבו, יוכל ליהנות מזיווה, איש איש בדרכו. עד אז, למחמירים מומלץ שלא ללבוש בשבת סוודר סינטטי לגמרי, פן חלילה יווצר חשמל סטטי תוך כדי הפיכת השרוולים. לכל היתר, הרשו לי לומר, שבת שלום ותהיו ברוכים כולכם, שומרים ומחללים. ותנוחו קצת מעמל יומכם, אם אתם יכולים.
זה לא רק שיר יפה עד מאד, מנכסי צאן הברזל שלנו – זה גם שיר שזר לא יבין: את הכמיהה הפשוטה והעזה של יהודה עמיחי ושל כולנו למלחמה שאף פעם לא די לה, שתהיה כבר במקום אחר, בקשה, ושהשניים – אהוב ואהובתו? עם ושכינתו? יוכלו לבחור להיות זה עם זה ולא בכפייה. וכמובן, גם חווה אלברשטיין היא שלנו, אם כי כבר לא של כולנו, כי יש מי שחושב שקול בה – ערווה. ואם מי שחושב כך יזמין אתכם לעשות שבת, תלכו?
ועוד בארון הספרים היהודי
- "שבת" של איאן מקיואן הוא ספר שאפתני מאד: כל ההתרחשות שבו מתקיימת ב – 24 עות שבהן המחבר מלווה את גיבורו, נוירוכירורג מוערך, מיקיצה מוקדמת ומלאת חרדה אל יום שכולו חולין ומלחמות. לא במקרה השבת – גם אם קוראים לה Saturday על שם האל הרומי סאטורן, היא סוג של יום מנוחה במדינות מתקדמות במערב: אבל מה קורה כשהיא הופכת ליום מהגהינום, ואילו הכרעות מוסריות איומות צריך לקבל אדם שחיים ומוות בידו המנתחת, וליבו כבר לא יכול להיות טהור?