כמעט שבועיים מטלטלת התיבה שלנו במימיהם העכורים של הטבח, של הכאב והשכול, של המלחמה שנכפתה עלינו אור ליום שבת שמחת תורה תשפ"ד.
בימיה הראשונים של המלחמה, כל אימת שפגשנו בשורד.ת התופת שמענו בקולם השבור את המשפט 'אי אפשר אפילו להתחיל לתאר את הזוועות שהתחוללו שם'. הקשבנו, האמנו, אבל הלב סירב להבין. בשבועיים האחרונים נזרקו לאוויר שמות של פרעות מן העבר היהודי המצולק- פרעות קישינב, השואה, מלחמת יום הכיפורים. רסיסי סיפורים המתווכים דרך מסכי הטלוויזיה מתארים מציאות של רוע אבסולוטי, של שנאה יוקדת של אובדן צלם אדם. אובדן צלם אלוהים.
נדמה, שתיבות המילים השגורות בלשוננו רק מצמצמות את רחבות השבר, שלא לומר, עומקה של הטראומה הישראלית, שחברה לטראומות לאומיות אחרות וכמו נתנה להן משמעות ותקפות מחודשות. כל שאנו יכולות ויכולים לראות בימים אלה, הם: גְּוִילִין נִשְׂרָפִין וְאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בָּאֲוִיר (עבודה זרה, י"ח ע"א).
ובימים כאלה, יש משמעות ללשון הפנימית של רוח האדם, שהיא כשתיקה, כקשב, כמי שבד בבד צוללת לתהומות עמוקים של יגון ונוסקת גבוה לשמים בחיפוש המחודש אחרי הניצוץ האלוהי, שהולך ומתגלה בנו.
הניצוץ האלוהי מתגלם בנו בימים אלה במעשים ולא במילים. במקום שנגמרות בו המילים מתחילים המעשים האזרחיים המבורכים. וממש כמו טקסט כתוב, כמו הרצוא ושוב של מילים שמעצם טיבן מגלות ומכסות, נפרש מארג אזרחי ששלח וממשיך לשלוח שלוחותיו לכל עבר. יש מי שעסקו במציאת מקומות אירוח לשורדי התופת, יש שאספו עבורם ציוד, יש שהתגייסו להתחיל לרפא את נפשם השסועה ויש שהחלו להתארגן על הציוד הלוגיסטי לחיילים הרבים שגויסו בצו 8. יש שאפו עוגות וחילקו לחיילים שעלו לחזיתות השונות, יש שהכינו כריכים. יש שהעניקו תמיכה טלפונית להמוני גברים ונשים שנשארו בעורף. יש שדאגו להמשיך ולקיים את המפגשים העדינים בין יהודים לערבים, יש ששמרו מכל משמר על ילדיהן הקטנים, שומרות על גופם הרך ועל נשמתם הרוטטת- אמהות לביאות המנסות לייצר מציאות של שגרה בתוך מציאות שבורה, של שמחה ורוגע בתוך חרדה קיומית. יש הנותנים סעד למשפחות הנרצחים והנרצחות. יש הדואגות לפצועים ולפצועות. יש שעומדים במשמרות תמיכה וחיבוק את משפחות החטופים והחטופות. נדמה שכל אזרח ואזרחית במדינה התאימו עצמם לתוך הרשת שנפרסה וידעו כיצד לשלב בין הכוחות לצרכים. העשייה האזרחית הזו, היא הניצוץ האלוהי, שמאיר את ועם העשייה קורי האריג הדק המחבר אותנו, אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל בערכי הנתינה והערבות ההדדית.
במסתו 'גילוי וכיסוי בלשון' עומד ביאליק על הדיאלקטיקה שבין הלשון החיצונית, היא לשון הדיבור, לבין הלשון הפנימית, היא לשון השירה. פרופ' רחל אליאור, הקוראת את מסתו של ביאליק, 'גילוי וכיסוי בלשון' מדייקת את האבחנה בין שתי הלשונות, הלשון הפנימית, לשון הנפש, האין והתוהו, לבין הלשון החיצונית, לשון היש והבריאה. היא עומדת על היחס הדיאלקטי המרוכב בין שתי הלשונות הללו. זו דיאלקטיקה המאפשרת את התמורה ההדדית, בדומה ליחסים בין גוף לנפש. זו מתקיימת כתנאי להתקיימותה של רעותה, כמו הקשר שבין הצוהר לתיבה, בין התוהו לבריאה, בין אל לבין עולם, בין הגילוי לכיסוי.
בימים אלה, של מלחמה והישרדות. ימים של כאב והלם, הלשון החיצונית, היא לשון היש והבריאה, לשון העשייה והחזקה. היא הלשון המדוברת במחוזות שלנו. יש לה נוכחות וגוף ומקום. כמו נח בימי קדם, גם כיום מיטלטלת התיבה שלנו, הספינה הישראלית הפרטית שלנו, על נחשולי המלחמה הארורה ושבתוכה מתקיים מארג אזרחי של סיוע ותמיכה.
יש לה לתיבה שלנו, כמו זו של נח, יש גם צוהר, יש לה לשון פנימית, כמעט נסתרת, ממוקמת ברום התיבה מבקשת להיפתח ולו לכדי סדק קטן, לראות כיצד השמים מתכסים בענייני גשם וברכה, כיצד האדמה מתעוררת לחיים אחרי חודשי הקיץ הלוהטים, כיצד אף על פי ולמרות הכול תחזור האדמה להתייצב תחת רגלינו ואנחנו נהלך עליה קצת אחרים ונפנה מקום ללשון הפנימית, היא לשון השירה והנחמה, היא לשון התוהו והכאב.
לא נוכל בלי תיבה ובלי צוהר, בלי מערכת היחסים שהן מנהלות, שכן בזכותן אנחנו שומרים ושומרות על צלם האלוהים שבנו. שומרים ושומרות על החלום ועל התקווה.
זֶה הַחֲלוֹם שֶאָנוּ נוֹצְרִים בְּלִבֵּנוּ בְּלִי לוֹמַר מִלָּה:
שֶׁמַּשֶּׁהוּ מוּפְלָא יִקְרֶה פִּתְאוֹם,
שֶּׁזֶה מוּכְרָח לִקְרוֹת,
שֶׁהַזְּמַן יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,
שֶׁהַלֵּב יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,
שֶׁהַשְּׁעָרִים יִפָּתְחוּ לְפָנֵינוּ,
שֶׁהַסֶּלַע יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,
שֶׁמַּעְיָן נִסְתָּר יִפְרֹץ לְעֻמָּתֵנוּ,
שֶׁהַחֲלוֹם עַצְמוֹ יִפָּתַח לְפָנֵינוּ
וְשֶׁבֹּקֶר אֶחָד נְשַׁיֵּט בְּלִי מֵשִׂים לְתוֹךְ
מִפְרָץ קָטָן שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ שֶׁהָיָה שָׁם כָּל הַזְמַן.
אולב האוגה
עוד יבואו ימים בסליחה, בתקווה ובחסד, שבהם נשייט בלי משים לתוך מפרץ קטן, והצוהר יהפוך לחלון גדול, דרכו נראה שמים ומים, ונחזור לחלום.
שבת שלום
למבקשים להעמיק: אליאור, רחל; גילוי וכיסוי בלשון ושפת האין והיש, בתוך צבי לוז וזיוה שמיר (עורכים), על "גילוי וכיסוי בלשון" – עיונים במסתו של ביאליק, אוניברסיטת בר-אילן, 2001, עמ' 113–127