פרק א המסע : ההתנפצות של האשליה ההדדית
"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו' יב')
פרשת נח מתחילה באכזבה גדולה מהאדם – פאר היצירה של האל, ומתגלים צדדי הצל שלו. מתברר שלמרות שנברא בצלמו ובדמותו – היצור האנושי מלא ביצרים ודחפים הממלאים את הארץ חמס. אלוהים מביט ומגלה את פצעיו של האדם, את הנקודות העיוורות, חוסר המודעות והמשיכה לחומריות. הוא רואה אדם כואב ומכאיב בחזרה, אדם שקשה לבחור בו ולומר עליו כי טוב.
המפגש הזה מגלה גם את כאבו של האלוהים. "קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי — כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת-הָאָרֶץ" (שם, ו', יג') אלוהים הכועס והמאוכזב, האל השבור והננטש, מבקש לחבוט ולהחריב ובכך מתגלים גם צדדי הצל של האלוהות, וגם הם מבקשים מקום.
כך ממקום של שבירה גדולה, מתחיל מסע הגיבור של נוח, מסע הנשמה אל התהום, אל כאוס, אל ההצפה, אל המקומות בהם הגבולות מטשטשים, אל הלא מודע*. זהו מסע חניכה, בו יפגוש נח את עצמו, ואת העולם על כל גווניו, וכאשר יצא מהתיבה הוא יהיה אחר, העולם שעליו יצא יהיה אחר וכנראה שגם אלוהיו.
פרק ב : מסע אל ההכרה העצמית
"וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים" (שם, ז' טו)
נח מתבקש לבנות תיבה ולהיכנס בה, ולהכניס בה את כל חיות הבר למיניהם.
בתקופה זאת של התכנסות (כמו כניסה אל חדר הטיפולים) בחוץ הכל מטלטל וחרב, אבל בתיבה יש מרחב מוגן ןמפרד מהעולם- "וַיִּסְגֹּר יְהוָה בַּעֲדוֹ".
אולם לא שקט בתיבה, יש שם מלא חיות בר, חלקן חיות טורפות, חלקן חיות מלאות רעד ופחד, חיות מכל המינים. ברמה הארכיטיפית אפשר לראות בכניסה אל התיבה עם כל חיות הבר והפרא ככניסה אל הרובד של הלאמודע ,המקום החייתי שבנו. ברובד הזה- שכונה בפי פרויד האיד,
נמצאים כל היצרים והדחפים הראשוניים שלנו, באופן לא מרוסן, וחופשי. מכיוון שאנו לא מודעים אליהם ופעמים רבות מדחיקים אותם, הם עלולים לבוא לידי ביטוי בצורות שונות ולא תמיד מיטיבות. תהליך המודעות וההכרה של הלא מודע חיונית ביותר בתהליך הוויסות, כאשר פוגשים את היצרים ונותנים להם שם ומקום בנפש, מייצרים בית לצדדי הבר שבתוכנו, הם נרגעים והופכים לחלק חיוני ופעיל בחיים ולא לכוח הרסני ומחריב. נוח שלומד לחיות עם חיות הפרא הוא הנוח שלומד לחיות עם דחפיו ויצריו.
תלמידו של פרויד, יונג הרחיב את המושג לא מודע, וטובע את המושג הלא מודע הקולקטיבי. על פי יונג דרך הירידה אל הלא מודע אנו נחשפים לא רק ליצרים והדחפים האישיים שלנו אלא מקבלים גישה לתודעה קולקטיבית המיוצגת על ידי ארכיטיפים עתיקים. במובן הזה החיות שנוח חי איתם בתיבה מייצגות כוחות נפשיים מיתיים המספרים על הכוחות השונים הקיימים בהוויה. על ידי הכניסה לתיבה וההיכרות עם חיות הבר תודעתו של נוח מתרחבת להכיל את הכוחות השונים של הוויה. אם בקריאה של הסיפור על פי פרויד נוח הופך להיות אדם שחי בשלום עם הצד החייתי שבו, בקריאה על פי יונג נוח לומד לחיות בשלום גם עם הצד החייתי שבעולם.
פרק ג': הקלו כבר המים? תקופת הטלטלה והיציאה ממנה – כריתת הברית- בית לבר.
נוח מטלטל בתיבת הלא מודע ארבעים יום ולילה**, הזמן הזה בתיבה משול לזמן מחוץ לזמן, זמן חלום, זמן נבואה, זמן של גילוי עצמי. אבל כמו שיונה צריך לצאת מרחם הלוויתן ומשה צריך לרדת מההר, גם נוח צריך לצאת מהתיבה. היציאה מהתיבה משולה ללידה מחדש, אבל הפעם התינוק שנולד אינו תמים, אין מדובר בנוח איש תמים היה בדורותיו, זהו נוח מטולטל שצריך להיות מווסת מחדש. ביציאה קורים שני דברים מאוד מעניינים גם האל וגם האדם מתבקשים להתווסת. לאדם מותר הלא ביטוי לצדדים הטורפים שלו והוא מקבל היתר לאכול מן החי, אך בהגבלות, אסור לו לאכול עם הדם, ואסור לעמוד על דם רעך. דווקא משום שמקבלים היתר הריגה מסויים, שמירת החיים הופכת להיות קדושה עוד יותר.
והאל? האלוהים מכיר עכשיו יותר טוב את האדם מכיר את כל חלקיו של האדם.
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:" (שם, ח' כא'). אלוהים כבר יודע שיצר האדם לא רק טוב, אלא גם רע מנעוריו. באדם יש הכל מהכל, וכך גם בעולם, וכך גם בו עצמו.
ועם כל החלקים יש לכרות ברית: "וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" (שם,ט' טז'). אות הברית היא דרך הצבעים הנוצרים משבירת האור, מההתהפכות, שבירת האשליה, הכרת הצדדים ההרסניים שבעולם. אלוהים לומד להכיר לא רק את צדדיו ההרסניים של האדם, אלא גם את כוח ההרס שבו, ורק אחרי שהתעמת עם צדדי הצל הוא יכול להתחייב לא להשתמש בהם עוד לעולם. וכך נכרתת הברית – מילה שיש בה גם את הבית וגם את הבר. הברית היא התיבה היא מבטיחה מקום לכל הצדדים של האדם והאל: התבוניים, החייתיים, המבויתים והפראיים:
"וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם" (יחזקאל לז' כו')
הערות
* אפשר להתייחס אל המסע של נח כמסע הגיבור. את המונח מסע הגיבור טבע חוקר המיתולוגיות ג'וזף קמבל, ובעקרון מדובר על מסע של חניכה, שלרוב קורה בגלל משבר שבעקבותיו נדרש גיבור העלילה לעבור דרך מסעות שונים. דרך המסע הזה הגיבור משתנה במובנים רבים, אישיותיים ונשמתיים, ודרך ההשתנות של הגיבור משתנה גם העולם. המסעות יכולים להיות מסעות של עליה, כמו משה שעולה אל ההר או מסעות של ירידה, לדוגמא הירידה לבור למצרים של יוסף, הירידה של יונה לבטן האוניה לבטן הלוויתן וכמובן הכניסה או הירידה של נח לתיבה.
** גם המספר ארבעים הוא מספר מיתי המקושר למסעות חניכה.