סיפור המבול הוא סיפור נפלא בפני עצמו. בכל זאת, אני מציע שנקרא אותו כשאנו מודעים להדיהם של סיפורי מקרא אחרים הנמצאים בתוך סיפור זה. פרשת נח מובילה אותנו קדימה ואחורה. הניסיון הראשון לקיום אנושי עלי אדמות לא עלה יפה: צאצאי אדם וחווה מלאו את הארץ רשעות. בסיפור המבול מחזיר אלוהים את העולם למצב של תוהו ובוהו, מתוך כוונה להתחיל אותו מחדש – אשר על כן נמצא כאן הדים לפרשת בראשית.
הבריאה מחדש באה לידי ביטוי במצוות "פרו ורבו". היא נמצאת בסוף סיפור בריאת העולם (בראשית א', כ"ז-כ"ח): "…זכר ונקבה ברא אותם. ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ…". מצווה זו מופיעה גם בסוף סיפור נח (ט' א'): "ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ". בפרק ט' ישנה תוספת מהותית: מותר לבני נח לאכול בשר, ככתוב: "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה…אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (ט', ג'-ד') הבריאה השניה, אם כן, אינה זהה לראשונה.
מודעות למיניות נמצאת גם היא בשני הסיפורים. אחרי אכילת הפרי מעץ-הדעת-טוב-ורע כתוב: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם…" (ג', ז') גם נח אוכל פרי ולאכילה זו תוצאות מיניות. ליתר דיוק – נח שותה מפרי הגפן (ואכן, על-פי מספר מדרשים עץ- הדעת-טוב-ורע אשר בגן עדן היה גפן) ומשתכר – "ויתגל בתוך אהלה. וירא חם…את ערות אביו…ויקח שם ויפת את השמלה…וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם" (ט', כ"א- כ"ג). בשני הסיפורים ישנה מודעות למיניות לאחר אכילת הפרי, אצל האוכל או אצל מי שנמצא בסביבתו. נח מקלל את בנו, חם, בגלל חוסר הכבוד שהפגין כלפיו, במילים "ארור כנען" (ט', כ"ה) והן הד לקללת ה' את אדם במילים "ארורה האדמה בעבורך" (ג', י"ז) על כי לא ציית לדבריו.
המקרא מציג לנו את נח במילים "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוהים התהלך נח" (ו', ט') ובסיפור גן עדן כתוב "אלוהים מתהלך בגן" (ג', ח'). מילה זו, "התהלך", תוביל אותנו להשוואה בין נח ואברהם אבינו שעליו כתוב "וירא ה' אל אברם ויאמר עליו…התהלך לפני והיה תמים". נחזור לאברהם בהמשך.
היות ואני כותב דברים אלה ימים ספורים אחרי יום כיפור, אני מודע לקשר בין נח ובין ספר 'יונה', אותו קראנו לפני תפילת 'נעילה'. ישנם הדים רבים המהדהדים בין שני הסיפורים. בשניהם ניתן להשתמש באותה התפאורה – אוניה, פירוטכניקה – גשם שוטף – סערה. בשני הסיפורים ישנו מעמד מיוחד לבעלי חיים: החיות שנח מכניס לתיבה, הדג הגדול שבולע את יונה והבהמות שמשתתפות בחזרה ההמונית בתשובה, בנינווה.
כמובן, ישנו קשר בולט – היונה המככבת בפרשת נח. היונה מבשרת את התקווה. בימינו היונה עם עלה הזית בפיה היא סמל השלום. היא נשלחת חזרה לתיבה לסמל תקווה לשלום אחרי תקופה של אלימות והרס. הקיקיון בספר יונה מסמל את מידת הרחמים ועלה הזית את נסיגת המים.
מעבר להדים הספרותיים ישנו הקשר הערכי. שניהם פותחים בפניה אלוהית אל בן אדם, פניה המבשרת על הרס המוני (כמעט טוטאלי במקרה של נח). בשניהם תיאור תגובותיהם של שומעי הבשורה: נח מציית לציווי האלוהי מבלי למחות. יונה בורח. בשני המקרים אין אנו שומעים מילה אחת נגד ההחלטה האלוהית.
וזה מחזיר אותנו לאברהם. אלוהים מבשר לאברהם אבינו שבכוונתו להשמיד את סדום ועמורה. כאן אנו שומעים את הקול המוחה. אברהם שאינו בורח, אך אינו מוכן לקבל את הצו האלוהי אם הוא אינו מוסרי: "ויאמר: האף תספה צדיק עם רשע" (י"ח, כ"ג).
שיאו של וויכוח בין מנהיג לבין אלוהים הוא בשתי הפעמים בהם מנסה משה להניא את אלוהים מלהשמיד את עמו: לאחר חטא העגל ולאחר חטא המרגלים. בניגוד לאברהם, מצליח משה לשכנע את האלוהים: "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שמות ל"ב, י"ד) או כמו שציטטנו בערב יום הכיפורים "ויאמר ה' סלחתי כדבריך" (במדבר י"ד, כ').
ההשוואה בין משה ובין נח מתבקשת. שניהם ניצולים על ידי תיבה. נקודות השיא והשפל בחייו של משה קשורות למים, אבל משה אינו מסוגל לציית באופן פסיבי כמו נח. הוא המנהיג הנועז. המקרא מציג בפנינו דגם של מנהיגות שקשה להצדיקה במובן התיאולוגי: הלא האל הוא מושלם. איך יתכן שבן אנוש מסוגל לשכנעו כי טעה?!
אך זה הוא הדגם של מנהיגות אמיתית – שתיקתו וצייתנותו של נח בניגוד לנועזות של אברהם ומשה. המקרא מצביע על נח כאיש צדיק, אך אברהם הוא אבינו ומשה הוא מורנו ורבנו – אילו הם מנהיגנו האמיתיים.