וכך אמר: לכל אדם, וגם לכל דור, יש פרשת השבוע שלו. פרשה שהיא המוטו של חייו, והופכת לסיפור חייו, ברמות העמוקות ביותר. ואני חושש מאד, אמר לנו מורנו, שהפרשה של הדור שלכם היא פרשת נֹחַ.
הרב גרין הוסיף ודיבר על התחממות כדור הארץ והאסון שבני אדם ממיטים על האדמה הטובה שהוטל עליהם לעבדה ולשמרה. הוא דיבר אלינו בזעם נבואי ובחכמה גדולה על אחריות ועל תיקון עולם, ואחר כך שתה לחיינו ועבר לזמירות וניגונים חסידיים שמעולם לא שמעתי לפני כן ובכל זאת היו מוכרים לי בכל נימי נפשי, כמו סידור התפילה וכמו דפי הגמרא שרק התחלתי ללמוד אז אבל היה בהם הד עמוק של דברים שכבר ידעתי מחיים אחרים.
מיום ליום נראה שהרב גרין אכן ראה נכוחה. בני האדם ממשיכים להרוס את כדור הארץ במסורֵי ענק ובאסדות גז ובעיקר בתאוות בצע בלתי מרוסנת. הם מריעים לשליטים שמנצלים אותם, ששמים ללעג את כל ערכי המוסר והצדק ומוציאים מחוץ לחוק את החמלה. השמיים מתקדרים, אנשים. הקשת הולכת ודוהה. לא בטוח שהברית תוסיף להתקיים. אבל מי יבנה לנו תיבה הפעם?
קטני אמונה
פעם זה היה נֹחַ, הצדיק לשעתו. אחרי כל המדידות והסחיבות והקרשים והזפת, נשלמה מלאכת הבניה, וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ אֶל-הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. (בראשית ז, ז). על המילים מפני מי המבול אומר רש"י: אַף נֹחַ מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה הָיָה, מַאֲמִין וְאֵינוֹ מַאֲמִין שֶׁיָבֹא הַמַבּוּל, וְלֹא נִכְנַס לַתֵּיבָה עַד שְׁדְּחָקוּהוּ הַמָּיִם. אפילו לנֹחַ היו ספקות, והוא חיכה עד הרגע האחרון, עד שממש לא הייתה ברירה, ורק אז נכנס לתיבה. רש"י מבין שיכול אדם להיות באותו זמן מַאֲמִין וְאֵינוֹ מַאֲמִין. הוא רואה את האסון המתקרב, אבל מנסה לשכנע את עצמו שזה לא כל כך נורא, שזה יחלוף, שלא יכול להיות שזה יקרה. וגם, אולי, כמו שכותב בעל הקדושת לוי (רבי לוי יצחק מברדיצ'ב): "ונֹחַ הגם שהיה צדיק גדול ותמים היה קטן בעיניו מאוד ולא היה לו אמונה בעצמו שהוא צדיק מושל ויכול לבטל הגזירה, אדרבה היה חשוב בעיניו כשאר הדור והיה חושב אם אני אהיה ניצול בתיבה ואני אין צדיק יותר משאר הדור המה גם כן ינצלו? לכן לא היה מתפלל על הדור. וזה שפירש רש"י אף נֹחַ מקטני אמנה היה, רצה לומר נֹחַ היה קטן בעיניו באמונה שהוא צדיק תמים שיכול לבטל הגזירה שלא היה חשוב בעיני עצמו כלום." בנוסף לספק של נֹחַ בעצם הרעיון שעומד להיות מבול, כפי שחושב רש"י, הרי שקטנות האמונה של נֹחַ, לפי קריאה זאת, היא קודם כל חוסר האמונה שלו בעצמו, ביכולתו לעשות מעשה, להתנגד, לשנות משהו בעולם. זה מה שהופך אותו, אולי, לצדיק סוג ב'.
מרגלית מאירה והרבה צבעים
אז בסופו של דבר יש תֵּבָה, והיא מפליגה על פני הגלים הסוערים. וכך דמיינו זאת חכמי הקדם, כפי שאנחנו קוראים במדרש בראשית רבה על המילים צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה (בראשית ו, טז):
ר' אבא בר כהנא אמר: חלון. רבי לוי אמר: מרגליות. רבי פנחס משום רבי לוי אמר: כל שנים עשר חודש, שהיה נֹחַ בתיבה, לא צריך לא לאור החמה ביום, ולא לאור הלבנה בלילה, אלא מרגלית הייתה לו והיה תולה אותה, ובשעה שהיא כהה היה יודע שהוא יום, ובשעה שהייתה מבהקת היה יודע שהוא לילה.
גם בתוך אי הוודאות, הסערה הנוראה המשתוללת בחוץ והצפיפות, הרעש, הריח והמהומה שבפנים, יש איזה אור קטן ובוהק שנותן כיוון ועוזר להבחין בין יום ללילה ואולי גם בין טוב לרע. כבר כתבתי במקום אחר על הפירוש האלגורי של הצהר והתיבה, כשה"תיבה" היא גם מילה, והצהר הוא אותו פתח מואר שאנחנו יכולים לפתוח בעזרת המילים שלנו. אנחנו שטים במים גועשים של אי-סדר עולמי ואסון אקלימי וגזענות ממארת מבית ומחוץ. אם לא נהיה קטני אמונה אולי נצליח גם אנחנו לפתוח איזה צהר בתיבה, ונזכה לראות עולם שיודע להכיל מגוון אנושי מרהיב, בשלל צבעי הקשת.
שבת שלום!