המיתולוגיה של העם שלנו מקופלת בשתי הפרשות הראשונות – בראשית ונח.
שתי הפרשות האלה חושפות את הפחדים הכמוסים שיש בתוכנו: הפחד מן הכאוס, התוהו ובוהו, הפחד מן הכיליון הגמור – כמו במבול, הפחד מהלידה, מן ההתמודדות עם החיים, מאובדן שליטה.
לכולם מכנה משותף – פחד המוות.
הפרשות מציעות דרכים שונות להתמודדות עם הפחד הזה: הידיעה וההבנה; הרמייה – שמפעילה את מנגנון ההכחשה; ניסיון לקחת שליטה ולקבוע, הבאה לידי ביטוי בסיפור קין והבל; הניסיונות לשלוט על חיינו ביצירת ציוויליזציה שעומדת כנגד הכאוס שבטבע; השכרות ואבדן החושים; הניסיון להיות אלוהים בסיפור מגדל בבל ועוד.
כל הניסיונות האלה, כמובן, יעלו בתוהו ויתגלו כחסרי תוחלת, אפילו כעלובים.
כאילו אומרות לנו הפרשות – אדם יכול להילחם ככל שירצה, ככל שיוכל, אך בסופו של דבר כולנו בני חלוף.
ואז מגיעה פרשת נח אל סופה, שבו יש רמז לתשובה: ההקדמה לפרשת לך-לך.
דומה, שפרשת לך-לך המציגה בפנינו את הליכתו של אברהם בדרך חדשה, כמו נותנת את התשובה האולטימטיבית להתמודדות עם פחד המוות – האמונה. אין לו מפלט לאדם, אלא באמונה באלוהים, ובעצמו (או – בעצמה). אני רוצה להציע שלאחר השלב המיתולוגי של התרבות שלנו, השלב המתבטא בפרשות בראשית ונח, מציעה לנו התורה משהו עמוק הרבה יותר. מה שאלוהים מנסה להרוס בפרשת נח הוא אשליית השליטה. העולם נמחה באחת, והיכולת שלנו לשלוט בזה מוגבלת מאוד. כשהעולם בחוץ נחרב, כשהמציאות קורסת, מה שנותר לנו הוא כוחות הנפש שלנו, הפנייה אל הנשמה.
זהו לא תהליך שמתקדם תמיד קדימה, לא הכל יהיה מושלם לאחר המבול: נח ישתכר, ננסה לבנות את מגדל בבל. כאלה אנחנו – הולכים קדימה ואחורה, לפעמים לצדדים, אנחנו מנסים ומנסות למצוא את דרכנו, ולא תמיד בדרכים בונות. וכמו ילד קטן שמסרב להקשיב לעצת הוריו, גם אנחנו לא תמיד פנויים להקשיב לאלוהים, להקשיב לנשמה שלנו, או פשוט – לעצור לרגע אחד ולהקשיב בדממה וריכוז.
התורה היא אמיתית – היא מציגה את החיים על יופיים וכיעורם, ואיננה מתיפייפת לרגע. בכך היא מאתגרת אותנו כל הזמן לשאול את עצמנו בשביל מה ובשביל מי אנחנו חיים. במילים אחרות – אנחנו אמנם בני ובנות חלוף, אך נוכל להעניק משמעות לחיינו אם רק נבחר, כפי שיציע האל לאברהם בפרשה הבאה.
העניקו לחייכם משמעות, מציעה לנו התורה – באמונה, במשפחה, בייעוד, בצדק חברתי, באהבת ידידים, באהבת אחים. באומץ, ביזמה, בנחישות אבל גם בלי לפחד מן הספקות. אם אנחנו משלימים עם סופיות חיינו, אולי נתאמץ ככל יכולתנו שהם יהיו טובים, טוּב שאיננו אנוכי, אלא כזה המרבה טוּב בעולם כולו.
מי ייתן ונזכה כולנו למלא את חיינו במשמעות ולמלא את עולמנו באור – אור שיגבר על כל תוהו ובוהו ועל כל סערה ומבול. וברגעים הקשים ביותר נזכור את יופייה של ברית הקשת בענן שכרת איתנו האלוהים, ואת הבטחתו של האל בפרק ח': "עֹ֖ד כָּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִיר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ".
שבת שלום!