עֳרָפֶל / סעוד אלאסדי מערבית: פרץ דרור בנאי
גֶשֶם רָצוּף
וִּמִבָּתֵּי הַטִין
חומֵק עִם עַנְנֵי הַשָמַיִם עָשָן- בָלוּל
וְתוך הַבָתִים אֲנָשִים סְגוּרִים
וְחוּצָה לַבָּתִים
כה מֵצִיף הָמַבּוּל
וְכָכָה הַשְכֵנִים זֶה מִזֶה מְנֻתָקִים
וְקָשֶה מְאד הַנֶתֶק לַשְכֵנִים
וְלא רַק בְּכַרְמֵי הַגֶפֶן וְהַתְאַנִים:
הַיְקוּם כֻלּו עֲרָפֶל
וְכָל אֲתָר בּו כָּלוּל.
בשבוע שקדם לראש השנה תשע"ו מלאו השמים חול צהוב, שהתחלף לאבק לבן ויצר מיסוך, כמעט מוחשי בין שמים לארץ. התנועה במרחב קיבלה איכות של חציית חלל מורכב מטיפות קטנות, תלויות באוויר, גולשות בצדי הפנים אל הצוואר.
אנשים ברחוב דיברו על תחושה אפוקליפטית ואני תהיתי, האם יפלס קול השופר את דרכו בין חלקיקי האבק והמים והאם המחיצה הזאת בין האדם לבין שמים, באה לקרוא לנו להתמקד בהקשבה וסליחה "בין אדם לחברו".
והנה, עברו חלפו הימים, הטבע עשה את תפקידו: האוויר הצטלל, לקראת סוכות. הימים החלו להתקצר, הלילות להתקרר וגשם בעתו התחיל לרדת ופסק כלעומת שבא.
ובין אדם לחברו מושלכות אבנים ובין אדם לחברו מוחלפות מילים שוללות צלם ובין אדם לחברו אונס קבוצתי ובן אדם לחברו רצח. מכל קצוות הארץ נשמעו זעקות הכאב, פעייה רכה ומתמשכת שנשמעה גם בין הצעקות הרמות ופסיעות רגליו של ההמון: קינת האדמה על בניה ובנותיה.
בפרשת נח מסופר על נסיגת המים, כשהגיע זמנם: "והמים היו הלוך וחסור עד החודש העשירי, בעשירי באחד לחודש, נראו ראשי ההרים" (בראשית ח, 5). אם נאמץ את מדרש שמות רבה (בא, פרשה טו, כב) על בריאת היבשה בפרשת בראשית, הרי שהמים למדו את לקחם: המדרש מתאר ויכוח מר בין אלוהים ובין המים: הוא דורש מהם לפנות מקום לאדמה והם מסרבים, בתגובה בועט ה' באוקיאנוס והורג אותו. חוקרת הקבלה חביבה פדיה כותבת: " המים מייצגים את התוהו הקדמון, את חוסר הצורה, את המצב הכאוטי שבו אין הבדל בין טיפה אחת לאחרת. יש כוליות, מעגליות, המים מייצגים דחף של התפשטות ובליעה." (תמורות בקודש הקודשים מן השוליים למרכז, עמ' 178-179)
נח מחכה, מחכה שיקלו המים מעל הארץ וריח אדמה רטובה יעלה באפו, היבשה נושאת את הבטחת החיים שיש בהם גבול והתחלה וסוף ויציבות.
בריאה שניה. "חרבו המים מעל הארץ…חרבו פני האדמה" (בראשית ח, 13) האדמה והמים מרכינים ראשם, ריקנות, באלו השניים אין חיים עדיין, רק תיבה מיטלטלת, רק אופק מבורך.
והנה מגיע הרגע, נח מוזמן לרדת מן התיבה. הוא מרגיש את האדמה מתחת לרגליו, ברגעים הראשונים הוא ודאי מרגיש עדיין את טלטלת התיבה, אולם אז מתייצב האוויר לפניו והוא מקריב קורבן תודה.
"וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר האדם רע מנעוריו" (ח, 21) . (כמעט ניתן לשמוע את אנחת הרווחה של האדמה). המסר מדובר אל הלב, מחשבה מוסברת לרגש, לסימן החיים והפסקתם, האם מדובר על לבו של האל, או אל לבו של נח?
בדברים רבה פרשה יא מתוארת שיחה קשה בין משה לנח, זה אומר לזה: "אני גדול ממך". נח מנסה להוכיח את טענתו בכך ששרד את דור המבול, משה משיב לו: "אני נתעליתי יותר ממך, אתה הצלת את עצמך, ולא היה בך כוח להציל את דורך, אבל אני הצלתי את עצמי, והצלתי את דורי כשנתחייבו כליה בעגל. מנין? שנאמר (שמות לב): וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו".
אלוהים מקשיב למשה. האם קיווה גם להקשיב לנח? כאשר עולה השמימה עשן הקורבן, אחד הוא, כל השאר אינם: אבדו במבול. המים בצעו את תפקידם, האדמה את תפקידה. האם האדם עשה את תפקידו?
אני חוזרת לשירו של אלאסאדי, בן דיר אל אסד, אל ה"עשן הבלול", המפלס לו את דרכו בין טיפות הגשם, אל המבול המפריד בין השכנים, סוגר אותנו בתוך התיבות: תיבות הפחד, החשדנות, חוסר האמון, העדר התקווה. בדמיוני ענן אחד זז לפתע, מאפשר לקרן אור לפגוש את העשן והטיפות יוצר את הקשת. השכנים יוצאים מבתיהם, מביטים בתחילה אל השמים, מוגנים במעילים ומטריות ואז מורד המבט ופוגש עיניים ועוד עיניים וחיוך, המטריות מושלכות לאוויר, ידיים מושטות לידיים. ריקוד הגשם סוחף את כולם. מים, אדמה, שמים, אור, אלוהים ואדם בכל צבעי הקשת.