"משה אומר להם לישראל "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום" עמנו עומד היום אין כתיב כאן אלא עמנו היום אלו הנשמות העתידות להבראות שאין בהם ממש שלא נאמרה בהם עמידה שאע"פ שלא היו באותה שעה כל אחד ואחד קבל את שלו (שמות רבה כ"ח, ו).
פרשת ניצבים פותחת בפסוקים נהדרים, מלאי הוד וחגיגיות, אותם ניתן להשוות אל הפסוקים בשמות י"ט, המתארים את החוויה המיוחדת שעבר עם ישראל, כאשר עמד למרגלות הר סיני וקבל את התורה. ובכל זאת, יש הבדל תהומי בין שני המקומות ובין שני האירועים. בראשון, במעמד סיני, היה הקב"ה שותף מלא במחזה העצום של מתן תורה. מופע אור קולי של אש ורעש וקולות שופר, ועם של עבדים משוחררים אשר מתוודע אל אלוהיו באמצעות חיזיון אור קולי שלא היה מבייש אף אתר תיירות ברחבי העולם. ההצלחה מובטחת במאת האחוזים. אין איש ואישה אשר לא יתרגשו מן המעמד. במדרשי חז"ל אנו קוראים כי גם עולם החי עמד נפעם נוכח ההתגלות העצומה של אלוהים היורד להר סיני ונותן לאדון הנביאים את הלוחות עליהם חקוקים עשרת הדברים.
הלוחות הראשונים, השבורים, והלוחות השניים מעשי ידיו של משה, סגורים כבר ארבעים שנה בארון הברית ההולך לפני מחנה ישראל הנודד במדבר. איש איננו רואה את הלוחות. מסופר סיפורם מפה לאוזן, אך הם עצמם נסתרים. מבין הבוגרים שיצאו ממצרים נותרו רק שלשה: יהושע וכלב אשר יעמדו בראש העם וצבא הכיבוש ויכנסו לארץ כנען, יכניעו את ערי הארץ ויהפכו את ארץ הלאומים הרבים לארץ ישראל, מולדתם החדשה-ישנה של צאצאי אברהם ושרה, יצחק ורבקה יעקב לאה ורחל ושנים עשר צאצאיהם שעכשיו הם כבר שבטים. השלישי מבין הבוגרים שיצאו ממצרים הוא משה. עוד מעט קט, כאשר יסיים את נאומו האחרון הוא יעלה לראש הר נבו, מנגד יראה את הארץ ושמה לא יבוא, ועל הפסגה יסיים לבדו את מסכת חייו.
והנה טרם מותו, וללא החיזיון האלוהי, חוזר משה על מעמד סיני, כאשר בקהל שומעיו מצויים הבוגרים המועטים שנותרו מהילדים שיצאו ממצרים, וכל בני העם שנולדו לאחר יציאת מצריים ומתן תורה, במדבר. עבורם משחזר משה את האירוע ההוא, הנשגב, של הברית בסיני. עומד משה, בן מאה ועשרים שנה, אדם כבד פה וכבד לשון לפני כל המחנה ונואם את נאומו האחרון. העם, כך אני מדמיין, עומד בשקט, נפעם מגודל האירוע. העם מבין כי הוא רואה את משה בפעם האחרונה. העם מאזין בשקט לדברי המנהיג הגדול המכין את עמו לקראת אירועים גדולים בהם הוא, משה, כבר לא ישתתף. אם מותר לי לדרוש על פסוקים אלו את מדרשי הפרטי, המבוסס על חז"ל, הייתי אומר כי הפעם העם הרבה יותר רציני מאשר היה באירוע ההוא למרגלות הר סיני לפני ארבעים שנה. זהו עם שמבין את גודל השעה ומבין את האנלוגיה של משה לגבי מי שהיה שם, בסיני, בגופו ומי שהיה בסיני רק בנשמתו. משה, כך סבורים חז"ל, אומר דבר שיש לו משמעות עצומה. הוא מדגיש, אומרים חז"ל, כי המעמד הזה תוקפו מרגע זה ואילך עד סוף כל הדורות, עד אשר יעלם שמם של בני ישראל מעל בימת ההיסטוריה האנושית. "…אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" שימו לב, לפני הפסיק מופיע הפועל "עמד" אחרי הפסיק אין הפועל הזה בנמצא. חז"ל מבארים "אלו הנשמות העתידות להבראות וחז"ל מוסיפים, בילקוט שמעוני לשמות פרק כ סימן רצ"ד: "…וגרים העתידים להתגייר מנין? תלמוד לומר ואת אשר איננו פה." כפי שאני מבין את תיאור מעמד הר נבו ואת המסר החשוב של הדברים בפתיחת פרשת ניצבים, הרי שהאירוע עליו נקרא השבת גדול הרבה יותר ממעמד סיני. ללא פירוטכניקה, ללא שופר ואש ועשן וקול האלוהים, אלא בדבריו השקטים והמגמגמים של משה רבנו, המנהיג הגדול ביותר של עמנו, אנו עומדים בפתחה של תקופה, הנמשכת מאז משה ועד היום, תקופה בה העם היהודי מתייחס לא רק לאילו הפעילים והחיים כאן ועכשיו, אלא גם לאלו העומדים להיוולד, ולאלו העומדים להתגייר ויצטרפו למסגרת העם הישראלי אז, והיהודי היום.
השקט הזה אצל המנהיג הנפרד מעמו ואצל העם המאזין הוא השקט האלוהי לו אני נכסף בחיי כיהודי. בראש השנה המתקרב, בעומדנו בבית הכנסת להאזין לקול השופר, אנא האזינו לקולות אבל גם ולא פחות האזינו לשקט שבין התקיעות ובתוכן.
שנה טובה כתיבה וחתימה טובה.