פרשת ניצבים מתחילה בפרק כ"ט: 9: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם, ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל: טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך, מחטב עציך עד שאב מימיך: לעברך בברית ה' אלוהיך … אשר ה' אלהיך כרת עמך היום… ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת… כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלוהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום".
ר' חיים בן עטר, פרשן התורה ומקובל מהמאה ה- 18, התייחס לפסוקים האלה בספר "אור החיים", פירוש שכתב למקרא, וכך היקשה:
ראשית, מדוע יש צורך בברית נוספת על הברית האמורה בפרשת כי תבוא? ואם רצה אלוהים להוסיף פרטים בברית אשר לא הזכיר קודם לכן, מדוע לא חיבר את שתי הבריתות לאחת וסיכמן בפסוק "אלה דברי הברית"?
שנית, מדוע משתמשת התורה במלה "ניצבים"? ניתן היה לומר "נקהלים", או "עומדים" שהן מצויות יותר ואינן ייחודיות כל-כך.
שלישית, הרי נאמר, "כי ניצבים היום כולכם", מדוע היה צורך מיד אחר-כך לתת פירוט ברשימה ארוכה את מי בדיוק הברית כוללת, נשיכם, טפכם וכו'?
על אלה עונה בעל "אור החיים": בפרשות כי תבוא וניצבים מוזכרים למעשה שני סוגי ברית: הברית בכי תבוא היא ברית שבועה המתייחסת לכל יחיד בישראל, אשר חייב לקבל על עצמו את האחריות לקיום התורה, המצוות והברית ומשום כך נאמרו האזהרות והקללות בלשון יחיד. ואילו הברית שבפרשת ניצבים היא ברית לכלל ישראל, שבמרכזה הערבות ההדדית. ועל כן נאמרה הברית הזאת בלשון רבים: "אתם ניצבים" … ו"על אשר עזבו את הברית". בסיום הברית מודגשת הערבות והאחריות ההדדית בפסוק 28: "הנסתרת לה' אלוהינו, והנגלית לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". ועל כך אמר רש"י: "על הנסתרות, דהיינו על עברות שעובר אדם בסתר אינכם יכולים להיות ערבים ואילו על הנגלות לנו ולבנינו, לבער הרע מקרבנו", והוסיף בעל "אור החיים": "וזה שיתחייב כל אחד על אחיהו העברי, כפי היכולת שביד כל אחד". ולכן משתמשת התורה במלה "ניצבים", כי פירושה הנו: ממונים, אחראים.
לדעתי, המלה "כולכם" באה לומר, כי על כולכם מוטל עול זה, כל אחד לפי מה שהוא: כגודל מעמדו ותפקידו כן גודל אחריותו וערבותו. ולכן לאחר שהדגישה שחובת האחריות והערבות מוטלת על כולם, חזרה התורה ופירטה: ראשיכם, טפכם נשיכם וכו', להדגיש שלכל אחד, כגודל תפקידו-מעמדו כן גודל אחריותו.
גם אתי, כישראלי רפורמי, נכרתה הברית. בזמן ובמקום המיוחדים שבהם היא נערכת – גם אנו חלק ממקיימי הברית.
***
בהמשך לפרשה, בפרק ל': 15 נאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע… החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים…".
כל ערב שבת, לאחר קבלת עול מלכות שמים בקריאת 'שמע', אנו קוראים קטע זה מספר דברים, וחשוב מאד למקם את הרעיון המובא לעיל בהקשר התרבותי-היסטורי שהוא צמח בו.
העולם העתיק של מסופוטמיה ואף זה של יוון, שניהם דגלו – כל אחד בוריאציה משלו – בעיקרון שהאדם הוא כלי משחק בידי אלים קפריזיים בעלי התנהגות בלתי צפויה.
הקארמה ההודית כמו המוירה היוונית, הם שהכתיבו את מהלך חייו של האדם בעולם ומולם לא היתה לאדם שום אופציה להתמודד או להתנגד. הספרות המיתולוגית והטראגית היוונית מדגישות את הרעיון שאין לאדם יכולת לשנות את גורלו. כל ניסיון שכזה נועד לכישלון מלכתחילה. הכל כבר קבוע מראש וכל שנותר הוא לקבלו בהכנעה.
המקרא מרים דגל חדש- מוליך מהפכה מחשבתית, אנושית מאד, ומעמיד את האדם כקברניט של חייו, כאדון לגורלו, כמכריע הכרעות מרכזיות וכנושא באחריות להן. האדם עומד כל יום בפני בחירה בין טוב לרע וחייב בכל יום, בכל רגע, לעשות הכרעה ולשאת בתוצאותיה. בספר בראשית, לאחר כל בריאה נאמר: "וירא אלוהים כי טוב", ודווקא אחרי בריאת האדם לא נאמר. הכיצד? מכאן שהאדם המיועד לחופש הבחירה חייב להוכיח את עצמו באיזו מידה הוא טוב ואין לחלק לו ציון מראש. בחירה חופשית ניתנה לאדם למען יתמודד ויטול על עצמו אחריות. בהכרעותיו, אינו רק מכריע את גורלו כי אם במובנים רבים, מכריע גם את גורל משפחתו וקהילתו.
בדברי הנביאים אנו מוצאים את המסרים ההומניסטיים הרלוונטים לימינו. מסרים שנדחקו הצידה על ידי עטיפה צורנית ופולחנית: "הגיד לך מה טוב, ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך" (מיכה ו': 8). וכדברי הנביא זכריה: "משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו, ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשקו, ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם".
זו הברית המשמעותית הרלוונטית, המבוססת על ייחוד היסטורי ועל סולם ערכים המעניק לנו תחושת גאווה ותקווה, וזו גם המשמעות העמוקה של "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים".