"…וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם–אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת.כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יהוה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם…" (שם שם י"ג-י"ד).
"…הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה…" (שם ל' י"ט).
בפרשות שלנו בונה אלוהים רשת מורכבת, יחסית, של עדים לברית שהוא כורת עם עם ישראל. כל הדורות העתידיים עדים לברית, השמים והארץ עדים לברית, והדור הנוכחי מעיד על הברית מול דורות העתיד. בפרשות שלנו אלוהים יוצר רגע של קשת בענן.
הקשת בענן מזכירה לאלוהים את שבועתו לא להחריב יותר את העולם, והיא מזכירה גם לכל החיים על פני האדמה שאלוהים הבטיח לא להחריב הכל שוב:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת-קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר…." (בראשית ט' י"ב-ט"ו).
אך בפרשה שלנו עדים השמים והארץ לכך שאלוהים מבטיח כן להחריב פיסת ארץ מסוימת אם הצד השני, ישראל, יפרו את הברית. פיסת הארץ הזו מוצאת החוצה מברית הקשת בענן, שהובטחה לכל החיים על פני האדמה.
רגע הברית הזה הוא גם דבר נוסף, הוא כינון טבורו של עולם. אני מתבססת כאן על רעיונות של מירצ'ה אליאדה שניסה לתאר את ה"אקסיס מונדי" (Axis Mundi), ה"מרכז" שסביבו נברא / נבנה העולם. להרחבת הרעיון ניתן לגשת לספר "המיתוס של התשובה הנצחית", מאת מירצ'ה אליאדה. הספר, הסופר והרעיונות של מפתח זכו להרבה מאוד ביקורת, וככל הנראה שבצדק. אך יש ברעיונות שהוא מפתח בספר גם משהו שימושי, לפחות ברמה הסמלית. אז נשתמש בזה כאן, בזהירות.
במעין חזרה על רגע מתן תורה, אלוהים מעמיד את עצמו ואת ישראל בדממה שמחוץ למקום ולזמן. ברגע הזה הוא מכפיף אותם למערכת חוקים שונה מזו שניתנה לכל שאר יצורי העולם, לטוב ולרע, ומעמיד אותם מול שתי אפשרויות חדות – חיים או מוות. אין גווני ביניים, אין יכולת להתמקח. אלוהי ספר דברים מכיר רק שחור ולבן, רעש גדול או דממה דקה, טוב או רע.
ומכיוון שאנו נמצאים בסופו של חודש אלול, כל זה יכול להוביל אותנו אל תוך הימים הנוראים. ראש השנה ויום כיפור משחזרים את שתי הבריתות שכרת אלוהים עם העולם ועם עם ישראל. ראש השנה הוא יום בריאתו של העולם, וביום כיפור חותמים את דינם של כל היצורים. אולם בסופו של דבר זהו יום שנחגג רק ע"י מי ששייכים לישראל – כי אחרים לא מצווים לצום וכו'. עליהם לא חלה שום אחריות לפתירתו הטובה של היום הקדוש.
אם נשתמש בדבריה של ההוגה רחל אדלר, בניתוח שלה את טקס הקידושין והנישואין, הרי שזוהי "ברית" שעם ישראל הוכנס אליה מבלי שהייתה לו אפשרות לסרב. העם קוּדש לאל בעל כורחו, ורק לאל יש את היכולת לשחרר אותו מאותה הברית. אך העם לא ישוחרר, הוא כמו אותה אישה שבעלה לשעבר יעדיף לראותה מתה ולא בחברת איש אחר.
רגעים של בריאת העולם, של יצירת החיים, מסומלים לא פעם בטקסי נישואין מקודשים. למרות שהיהדות איננה מכירה בהיירוגמיה (נישואי קודש) במובנם הרגיל, היא כן יודעת לשחזר את יצירתה של הברית בין העם לאל (במספר נקודות בשנה, שלא נשכח). השמים והארץ שנבראו בראש השנה הם עדים, וכל דורות העם, שיעברו כולם את יום כיפור, עדים גם הם. וכולם יצטרכו להכות על חטא, ולמנות את העבירות שחטאו לאל. נזכור שיום כיפור אינו מכפר על חטאים שבין אדם לחברו, אלא רק על חטאים שחטאנו לאלוהים. רק על המקרים שבהם בגדנו בבעל שלנו.
אז כן, יש היירוגמיה יהודית ולוקחים בה חלק כל עם ישראל והאל, ואנחנו משחזרים בכל שנה את הקידושין שנכפו על ישראל במדבר. השחזור המטאפורי שמתרחש כל שנה, רק הולך ומחזק את מציאות החיים שבינינו כאן בתוך העולם. האלימות הגלומה במערכת היחסים שבינינו ובין אלוהים מחזקת את האלימות המובנית במציאות החיים שלנו.
והשאלה היא האם אין דרך אחרת? רחל אדלר מציעה את "ברית האהובים" במקום קידושין. ברית כזו רואה במעשה הנישואין ברית בין אנשים שווים, ומשמרת את חשיבותה של הקהילה (כלומר, העולם שסביב) בשביל הברית הזו. המשימה שאני רוצה לקחת על עצמי השנה היא, להתחיל להבין כיצד ניתן ליצור ברית אהובים עם אלוהים.
שבת שלום ושנה טובה.