פעמיים במהלך קריאתה של פרשתנו, פרשת נשא, עלתה בפני המחשבה על כתיבתה דווקא, כתיבתה בפועל, עבודתו של סופר הסת"ם – מחשבה שאיני מרבה לעסוק בה בדרך כלל. הפעם הראשונה קשורה לעניין כתיבת שם השם המפורש וכתיבת שבועת האשה הנחשדת כ'סוטה' על ידי בעלה, כתיבתם על מנת למוחקם אל תוך "מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים" (במדבר ה' 18) והפיכתם לבעלי סגולה וכוח לגלות את האמת, ואף להרוג את מי שאשמה. הנה כך בפרשתנו – "וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים. וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים" (שם, פסוקים 24-23). הרמב"ם, במשנה תורה מפרט הרבה יותר – "ואחר כך מביא מגילה של עור טהור, כמו ספר תורה, וכותב עליה בלשון הקודש בדיו שאין בו קלקנתוס, לשמה של אישה כמו הגט; כותב כל הדברים שהשביע אותה בהם, אות באות ומילה במילה, וכותב את השם ככתבו, ואינו כותב אמן אמן." (משנה תורה, הלכות סוטה פרק ג', הלכה ז), ולאחר שהוא ממלא מים בכלי חרס מיוחד ושופך לתוכו "עפר מקרקע המשכן, ונותנו על פני המים, כדי שייראה על פני המים. ונותן לתוכן דבר מר, כגון לענה וכיוצא בה, שנאמר 'מי המרים' ומוחק לתוכן המגילה, לשמה; וימחוק יפה יפה, עד שלא יישאר במגילה רושם הניכר." (שם, הלכה ח).
מהו אותו קלקנתוס שחסרונו בדיו מאפשר את מחיקת הכתוב "עד שלא יישאר במגילה רושם הניכר"? במילון אוקספורד מצאתי את הערך "קַנְקַנְתּוּם – חֹמֶר צֶבַע שָׁחֹר אוֹ כָּחֹל כֵּהֶה שֶׁהַקַּדְמוֹנִים הִשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ לִצְבִיעָה וְגַם כִּדְיוֹ לִכְתִיבָה (משנה שבת י"ב ד). יֵשׁ סְבוּרִים כִּי לְפִי תִּרְכָּבְתּוֹ הַכִּימִית הָיָה זֶה “וִיטְרִיאוֹל” (גָּפְרַת נְחשֶׁת)." בויקיפדיה בערך על דיו סת"ם מרחיבים – "רבי מאיר, כמאה שנים אחרי חורבן בית שני, ראה צורך לשפר את שחוֹרוּת הדיו ועמידותו והוסיף לו קנקנתום (גופרת הברזל FeSO4), חומר שנחצב מן האדמה ומורכב מתרכובות של ברזל, גופרית, חמצן, וחומרים נוספים בכמויות קטנות."
בתלמוד, במסכת עירובין אנחנו מוצאים את הקנקנתום כחלק מן הדיון בדיוק הנדרש מסופר הסת"ם: "וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר לִי: בְּנִי, מָה מְלַאכְתֶּךָ? אָמַרְתִּי לוֹ: לַבְלָר אֲנִי. אָמַר לִי: בְּנִי, הֱוֵי זָהִיר בִּמְלַאכְתֶּךָ, שֶׁמְּלַאכְתְּךָ מְלֶאכֶת שָׁמַיִם הִיא, שֶׁמָּא אַתָּה מְחַסֵּר אוֹת אַחַת אוֹ מְיַיתֵּר אוֹת אַחַת — נִמְצֵאתָ מַחֲרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. אָמַרְתִּי לוֹ: דָּבָר אֶחָד יֵשׁ לִי וְ׳קַנְקַנְתּוֹם׳ שְׁמוֹ, שֶׁאֲנִי מֵטִיל לְתוֹךְ הַדְּיוֹ." (עירובין י"ג ע"א). הקנקנתום מונע מן הדיו להימחק גם אם מתיישב לפתע זבוב על אחד התגים המעטרים את הכתב הטרי. (עכשיו אני יודע מה חסר שם, בדיו של אחד מספרי התורה שלנו, שאותיותיו נמרחות אל גב הקלף עליו הן מגולגלות….)
והפעם השניה בה עולה כותב הסת"ם במחשבה היא, כמובן, החזרה המייגעת על מנחות נשיאי השבטים שבסוף הפרשה, "נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם" (במדבר ז, 11), שתים-עשרה פעמים אותו טקסט בדיוק, אותה קערת כסף, אותו מזרק כסף, אותם המשקלים, אותו פר אחד ואותו שעיר עזים אחד, וכך הלאה – ולמעתיק בכתב ידו אסור לחסר ולו אות! למה? למה לחזור על כך פעם ועוד פעם ועוד פעם, כל יום שבט אחר אבל אותה מנחה בדיוק? ואיך זה משרת את הפרשה – ובכלל, מהי התמה המאחדת את נושאיה השונים? האם יש כאן בכלל תמה כזאת, או שמא לא יותר מאשר אוסף של ציוויים שונים ובלתי קשורים – שהרי למה חוברו תפקידי משפחות גרשון ומררי עם החובה לשלח את הטמאים אל מחוץ למחנה, ואיך מצטרפים אל שני אלה דיני המעילה והחזרת סכום המעילה בתוספת של 20% – "וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו" (במדבר ה' 7); ואז הדיון המקומם בפרשת 'האישה הסוטה' אשר מוכרזת ככזו כאשר בעלה חושד בה "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ" (שם, 14) – בין אם "וְהִוא נִטְמָאָה" ובין אם "וְהִיא לֹא נִטְמָאָה" (שם, שם); ואיך מתחבר אל אלה הדיון בחובותיו של מי שבוחר להיות נזיר? כפיפותו 'לכללי משחק' ברורים, על המותר המועט והאיסורים הרבים – החל מיין, ומענבים, וצימוקים וכל הדומה לאלה, התגלחת והתספורת, וכן ההיטמאות למת; הקרבנות שעליו להביא עם סיום תקופת הנזירות, והריטואל שמקיימים הנזיר והכהן הגדול המשחרר אותו מנזירותו; ומה לאלה אז ולברכת הכהנים שכולנו מכירים?
דומני שהרמז מצוי ממש בפתיחה ובשמה של הפרשה – נשא. בימים אלה של דיבורים על שוויון בנטל, אומרת הפרשה: יש כאן מי שנישאים מעל האחרים, בבירור אין כאן שוויון, וכך זה צריך להיות. יש משפחות מיוחסות, ומעמדות מיוחסים, הכוח להרחיק טמאים מן המחנה וכוחו של הגבר להוביל את אשתו אל הטקס הנורא רק כי קינא לה. ויש כוח לכוהן להגביל את מי שאולי מאיימים על קדושתו-שלו על ידי התנזרותם, ואולי בתיאור הארוך הזה של נשיאי השבטים המביאים כל אחד בדיוק מה שנצטווה, בלי מקום לבטא את ייחודיותו, יש אפילו איזה זוּבּוּר קטן, שמעמיד גם את נשיאי השבטים במקומם הנחות לעומת הכוהנים והלווים?
אבל עם הנישאות הזאת, עם המעמד המרומם, באה גם הדרישה מן המעמדות האלה לרוך, לחמלה, לסלחנות כלפי החולשות האנושיות, התרככות שאפשר למצוא אותה לא מעט במעבר מן התורה הנוקשה אל המשנה השירית כמעט. כך למשל בנזיר – אם אמר מי שהכריז על התנזרותו "יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירים לי מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין…. הרי זה מותר." (משנה נזיר פרק ב משנה ד). ואפילו באותו המעמד הנורא של השקיית האשה שבעלה חושד בה, כשפתאום נכנסת מורכבות החיים – "ואומרים לה: בתי! הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים." (משנה סוטה פרק א משנה ד) והרמב"ם אף מוסיף "ואומרין לה, בתי, הרבה קדמוך ונשטפו, ואנשים גדולים ויקירים תקף יצרן עליהן ונכשלו; ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו, ומעשה ראובן בפילגש אביו על פשטו, ומעשה אמנון ואחותו, כדי להקל עליה עד שתודה." (משנה תורה, הלכות סוטה פרק ג, הלכה ג).
גם לנו מגיעה הנהגה חומלת, הנהגה רכה, הנהגה מברכת – "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם." (במדבר ו 23-26)
שבת שלום