כללית, נראה שהמקורות שלנו אינם "סגורים על עצמם" בנושא הנזירות. התורה מדברת על אדם שנדר לתקופה מסוימת, בתקופה זו אסור לו לגעת בכל מאכל שעשוי מענבים. אסור לו לגלח את ראשו. הוא קדוש לה' ולא ברור מה זה אומר, מלבד זאת שאסור לו להיטמא, כלומר, הוא צריך להימנע מכל מגע עם המת, גם אם המת הוא קרוב משפחה, אם, אב או אח.
בשונה מהנזיר הנוצרי, שנמנע מהקמת משפחה וששבועתו היא לכל החיים, הנזיר היהודי נודר את נדרו לזמן קצוב, הוא מקים משפחה וכפי שראינו אצל שמשון, אין כל דרישה להימנעות מקיום יחסי מין. אז למה אמרתי שהמקורות "לא סגורים על עצמם"? כי למרות שהנזירות הזו היא מאד מתונה ולא דורשת מהאדם שינוי רדיקלי בחייו, יש משהו בהתקדשות הזאת, בהימנעות הזאת, בהתמסרות הטוטאלית לעיסוק רוחני, שאינו לרוחה של היהדות. הסיפור המפורסם מתאר את המפגש בין ר' שמעון הצדיק ונזיר מהדרום. ר' שמעון שאל אותו למה קיצץ את שערותיו. הנזיר סיפר לו שצפה בבבואתו, שהשתקפה אליו מהמעיין ותקף אותו יצר הרע. ממש כמו בסיפור על נרקיס במיתולוגיה, הנזיר שלנו, התאהב במראה שנשקף אליו ממי המעין. בעקבות האירוע הזה, גילח הנזיר את שערותיו והפר את נדר הנזירות. ר' שמעון הצדיק נישק את הנזיר ושיבח אותו, ובין השורות עולה אי שביעות רצונו מכל התופעה הזאת ששמה נזירות. אנשים צעירים נוטשים את "הבלי העולם הזה" ומתחברים לעולמות נעלים, תוך התעלמות מהכאב, מהצער של הזולת, אפילו אלה של הקרובים להם ביותר (כי כאמור, אם קרוב גוסס, לא יוכלו לסעוד אותו, שמא ימות ויטמא אותם).
האהבה היא מצרך מבוקש היום, אבל כנראה שתמיד הייתה. מסתבר שגם הנזירות מהווה סכנה לאהבה. לפני כמה שבועות הזכרתי את הפירוש של ר' עקיבא ל וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אמרתי שהוא הדגיש את כָּמוֹךָ כי אם אדם לא אוהב את עצמו, הוא אינו יכול לאהוב אחרים. זה נכון, אבל אי אפשר להישאר בזה. דליה רביקוביץ', מתארת את נרקיס במילים מכמירות לב:
נרקיס אהב כל כך את עצמו.
טיפש מי שלא מבין שהוא אהב גם את הנחל.
אתה יושב לבדך.
לבך מכאיב לך אבל הוא לא יישבר.
לאט לאט נמחקות הדמויות הדֵהוֹת,
אחר כך נמחקים הפגמים.
אחר כך באה שמש בחצות הלילה
גם את הפרחים הכהים אתה זוכר.
היית רוצה להיות מת או חי או מישהו אחר,
אולי יש ארץ אחת שאתה אוהב.
אולי יש מילה אחת.
אתה בוודאי זוכר. (אתה בוודאי זוכר)
נרקיס, המסכן, אוהב את הנחל ואולי יש ארץ או מילה שהוא אוהב והוא בכלל רוצה להיות מישהו אחר, כי נפגמה בו כל כך יכולת האהבה. מתנגדי הנזירות מזכירים לנו, אם כן, שבין אהבת עצמך ואהבת האל, יש אהבה חשובה, אולי החשובה ביותר: אהבת הרֵע. ומי שאין לו את זה, הוא האומלל באדם.