נושא ראשון – אשם גזילות: אדם צריך להזהר שלא להחזיק בממון חברו שלא כדין ולא לסמוך על כך שחברו חלש כי אין לו מי שיגאל אותו.
נושא שני – פרשת האשה הסוטה: אדם החושד כי אשתו בוגדת בו יכול לשלוח אותה לכהן לבדיקת חפותה או אשמתה על ידי שתית המים המאררים.
נושא שלישי – פרשת הנזיר: פירוט החוקים שמקבל על עצמו אדם שנודר להיות נזיר. אסור לו לשתות יין ושיכר ואסור לו להסתפר. עליו להתנזר מכל מאכל שיש בו ענבים "מחרצנים ועד זג לא יאכל".
נושא רביעי – ברכת הכהנים: ברכה שעל הכוהנים לברך את העם
ולבסוף, השיא: טקס חנוכת המשכן על ידי שנים עשר נשיאי ישראל ראשי המטות.
כל אחד מן הנושאים יש עמו שפע רעיונות ולא בכדי מרובות הדרשות בפרשה זו יותר מאשר בכל פרשה אחרת.
חנוכת המשכן גם היא מאתגרת אותנו, קוראי התורה, שהרי אנו רגילים שהתורה אוהבת לשון קצרה וכאן התורה האריכה לתאר ולפרט ואף לחזור ולפרט את קרבנות הנשיאים כשאותה לשון עצמה חוזרת אצל כל נשיא ונשיא (כמעט) . נדמה לי, לאחר שקראתי פרשנים רבים, שבעצם מה שהתורה אומרת לנו כאן, שהחשיבות היא במעשה. הקדושה היא במעשה ולכל החשוב לכל אחד מהנשיאים. לכן לא יהיה זה נכון לבוא ולהגיד פעם אחת באופן כולל לכל הנשיאים את אותו הדבר ולהביא את אותו התיאור, גם אם המעשה שעשו הוא אותו מעשה. ההרגשה של כל נשיא הייתה ודאי שונה והתורה משאירה זאת כאן לדמיוננו.
מדוע יש בפרשה נושאים רבים כל כך? האם יש קשר בין הפרשיות והנושאים השונים? מצאתי בין הפרשנים כמה דעות ואביא בפניכם שתיים.
דעה אחת מדברת על אסוציאציה רעיונית, או מילולית, לדוגמא: בדיני אשם נאמר: "למעול מעל בה', ובפרשת סוטה נאמר: "ומעלה בו מעל". פרשת נזיר נסמכה לסוטה במילים: "ופרע את ראש האישה" ובנזיר: "גדל פרע שער ראשו" רמזים לדרך פירוש זו נמצאו אצל ר' אברהם אבן עזרא.
דרך שנייה מצאנו אצל הרלב"ג (רבי לוי בן גרשון). הוא מוצא קשר תכני-רעיוני המחבר בין כל הפרשיות – חוט השלום. שלום בחברה, שלום בית, שקט פנימי לנזיר וברכת השלום בברכת הכהנים. אינני בטוחה שיש כאן קשר תכני, אלא רשימה של מצוות החשובות מאד לכהנים.
אך יותר מכל הנושאים העסיקה את חז"ל בתקופת המשנה פרשת סוטה. מאוחר יותר נכתבה מסכת תלמודית שלמה על פרשייה זו. אין ספק שהחכמים ראו את הבעייתיות הרבה והלא ברורה בטקס בכלל, ובתפקיד הכהן בפרט, ויותר מכך את מה שמוביל אל הטקס – קנאת הבעל.
בספרו "הטקס שלא היה" טוען ד"ר ישי רוזן צבי שלפי מסורת החכמים עצמם הטקס בוטל כבר בימי הבית וספק אם התקיים בכלל. עבור חכמי המאה השנייה זהו טקסט בלבד, ללא ממשות, וחשוב מכך – בלא הקשר במערכת העונשין המקראית או הרבנית.
ישי רוזן צבי כותב בספרו שמשנת סוטה שוברת את המגבלות ההלכתיות המוטלות מכוח קדושת הגוף וחוקי הצניעות, כדי לדמיין שליטה טוטלית, ולהשאיר את האשה מנוטרלת ומנוהלת לגמרי.
האם חז"ל עושים "תיקון" לפרשת סוטה בכך שבחרו לחבר לפרשה זו את ההפטרה מספר שופטים פרק י"ג המספרת על הדרך לקראת הולדת שמשון?
הקשר הברור בין פרשת נשא וההפטרה הוא כמובן פרשת נזיר שבתורה והסיפור בהפטרה על שמשון שהופך לנזיר עוד בבטן אימו. ניתן להצביע על קשר נוסף. יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים כותב על כך שמנוח מקנא לאשתו על כך שהיא ראתה את המלאך לראשונה ולא בעלה. ולכן היא מבקשת "פגישה חוזרת" עם המלאך כדי שמנוח יפגש עימו.
אולי יש כאן רמז לכך שהיא נתעברה מאיש האלוהים/המלאך? " וַתָּבֹא הָאִשָּׁה, וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר, אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי, וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד; וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא, וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי" (שופטים י"ג ו') .
ובהמשך – "וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל-ה', וַיֹּאמַר: בִּי אֲדוֹנָי–אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא-נָא עוֹד אֵלֵינוּ, וְיוֹרֵנוּ מַה-נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד. וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים, בְּקוֹל מָנוֹחַ; וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל-הָאִשָּׁה, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה, וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ, אֵין עִמָּהּ" (שופטים י"ג ח' – ט') .
גם אחרי שמנוח מתפלל , מתחנן לאלוהים לראות את המלאך/איש האלוהים, הוא אינו מגיע אליו, אלא הולך שוב אל אשתו כשמנוח איננו עימה. מה ששוב מחזק את הרמזים העבים לקשרים המיוחדים עם המלאך ולקנאתו של מנוח. שלא כמו בפרשת סוטה, בה האשה נשלטת כליל בידי הגברים שסביבה: בעלה, העדים והכהן, בשופטים השליטה נמצאת בידי האשה. הבחירה היא באשה והשליטה בכל המצבים בידיה.
נדמה כי הבחירה בהפטרה הזו מביאה לנו, דרך בחירת חז"ל, מעט נחמה. לאחר התיאור הקשה של פרשת סוטה, לאחר עומס הפרשיות והנושאים בפרשת נשא, ההפטרה שלצד הפרשה מביאה עימה תקווה גדולה. ניתן לחשוב כי חז"ל קראו את שופטים פרק י"ג כסיפור שיש בו בעל המקנא באשתו והחושש כי "בגדה" בו, אבל במקום להענישה הוא נותן לה הזדמנות להסביר את עצמה, ואכן הזדמנות זו מגיעה והסוף הוא סוף טוב. אולי רצו חז"ל להביא את הקול של אשת מנוח כתיקון לפרשת סוטה? אשת מנוח מופיעה במקורות מדרשיים, חז"ליים בשמה: הצללפוני: "אשתו של מנוח ואימו של שמשון – צללפונית שמה" (בבא בתרא צא, א; במדבר רבא י,ה).
"ולפי שראתה במלאך – נקרא שמה הצללפוני: שהיא פונה [רואה] את המלאך, ואין צ'ל'ל' אלא מלאך. ומדוע נאמר "הצלל" בשתי אותיות ל' – ולא אמר 'הצל-הצלפוני', שהרי המלאך נקרא צל ולא צלל? אלא לפי ששתי פעמים נראה לה המלאך, אחת בעיר ואחת בשדה" (במדבר רבא י, ה) כשחז"ל מתאמצים למצוא שם לאישה, כשהם מחפשים את זהותה של האישה המיוחדת הזו, חייבת להיות לכך סיבה. אני רוצה להאמין שחז"ל הביאו את פועלה של אשת מנוח כניגוד לפרשת סוטה. אולי כדי להראות שאפשר, צריך ורצוי, אחרת?
אולי…..