לזכרה של רוית גל נחמד ז"ל שנרצחה ע"י בן זוגה ולכבוד חודש הגאווה
בין נשיאת ארון הקודש ע"י בני גרשון, לבין ברכת הכהנים, מסתתר הסיפור שלנו כולו. סיפור המבקש להציב גבולות ברורים בין טהור לטמא, בין מוסרי ללא מוסרי, בין הנמצאים בתוך המחנה למוצאים ממנו, סיפור המנכיח מקובעויות חברתיות והגדרות צרות דווקא בתוך מדבר רחב ידיים ונטול גדרות. כך, שהשאלה הנשאלת היא אם נושאי הפרשה בלתי נסלחים ונוקשים, מה עושה שם ברכת הכהנים?
ואולי, דווקא העיסוק המזוקק באנושיות גשמית וסוערת שמצד אחד מלאת יצרים וחולי ומיניות אסורה ומסוכנת ומצד שני סגפנית, נזירית, עצורה ולא מתפשרת, מייצרת קפסולה אנושית מאד לא מושלמת המאפשרת את הברכה?
אבל נתחיל בפרשה…
בתווך שבין עבודת הלווים הנושאים את המשכן במדבר, לבין סדר הקרבת הקורבנות, מסתתרים הסיפורים:
- הסיפור על הצרעת. מהדהד את סיפורה של מרים (בספר במדבר י"ב), אשר דברה קשות במשה אודות האשה הכושית, והעם המחכה לה, עד שתאסף מחדש אל תוך המחנה, כדי שימשיכו במסעם.
- הסיפור על הקנאה. ואולי, אשה היא תמיד בגדר סוטה או ספק סוטה, נסתרת מבעלה, חשודה בניאוף. הבעל מביא את האישה למקדש, ושם היא עוברת מסכת השפלות, שבסופה עליה לשתות מים הנקראים "מים מאררים", שהוכנס לתוכם קלף עם שם ה' שנמחק במים. אם האישה אכן בגדה בבעל – המים יגרמו למותה. אם לא בגדה – המים לא יפגעו בה והיא תזכה להיפקד בילד. מבחן המים המשפיל, באופן הפוך והזוי, סופו להביא לשלום בית.
האומנם, שם שנכתב בקדושה נמחה על המים?
והמים, מַיִם מָרִים, מְאָרְרִים שֶׁנִּכְפִּים עַל אִשָּׁה, כְּשֶׁאִישָׁהּ – נִתְקַף קִנְאָה ומנסה בכוח לעקור מִתּוֹכָהּ את הספק, כמו גם זרע לֹא שֶׁלּוֹ, וַעֲקִירָתוֹ – תהיה עֲקָרוּתָהּ.
ואולי, זה סיפור מהחיים מסתיר בחובו את חרדות הביצוע והנטישה, מאבן תשוקות חבויות, כמיהות נושנות להראות, להתממש לחיות.
- הסיפור על הנזירות– ואולי זה הפתרון לנמנעים ממורכבויות, מהנפילות הקטנות של החיים, מהבחירות הקשות שנולדנו לתוכן. מהצורך להיות מלא כמיהות ורצונות. זוהי ממשות חלקית בנוכחות מלאה. ואולי יש מקום אצלנו לבוחרים לצאת אל מחוץ למחנה אולם, אין להם מקום באוהלה של תורה המתערבת בחייו של אדם הבוחשת בחייה של אישה, הכופה את חוקיה, מבטלת בחירות אישיות?
שלושה סיפורים המקיימים בתוכם דיאלוג ער וסוער העוסק לכאורה בגשמיות האנושית, אולם חושף עולמות רגשיים מטלטלים. הרצון והצורך להתגלם להיות מי שאנחנו מבלי שנענש על שהעזנו להשמיע קולנו (כמרים), מבלי לחיות בתוך מערכות יחסים נטולות אמון, מלאות בהשפלה והסתרה ופחד. ומנגד, מבלי שנצטרך לפרוש מהחיים עצמם כמעט כמחאה על הקושי לחיותם. נראה כי כותבי הפרשה התאמצו מאד לייצר גבולות מלאכותיים, ניגודים בינאריים ובעיקר, ניסו לזרוע פחד מפני מורכבות, שוני, אחרות. ובכל זאת, אחרי כל הכאב והגבולות, מעניקים לנו, לפתע, את ברכת הכהנים החותמת את הסיפורים, כמו מבינה התורה שחוסר השלמות שלנו הוא שלם ועל כן מבורך.
אם חוקים נחקקים כבבואתה של חברה, הרי שהחברה המשתקפת בספר במדבר, זו החיה ללא גבולות, זו שהיא רק לכאורה בת חורין, אולם מקיימת אורחות חיים של עבדים, היא חברה המחפשת מנהיג ודרך, מחפשת לספר מחדש את סיפור היווצרותה, שיהיה סיפור רב גוני, רב קולי, מרובד, מסורג, כזה המחזיק בתוכו יצרים ודחפים, אהבה וכאב ותקווה.
חברה שמחפשת להתכנס לתורת חיים אחת, מורכבת, מרובדת. חברה המבטיחה לנו ישועה על אף חטאינו, מלקקת איתנו את פצעינו ומניחה לכאב להיות גלוי על פני השטח, כמו נגע הצרעת, אבל הפעם בתוך המחנה. מניחה לשערינו לצמוח פרא, מניחה לנו להיות אישה או גבר או גם וגם.
ועתה, עת נגענו בכאב, שתינו את המים המרים, גלדים של שאריות הצרעת מצטלקים על גופנו, ראויים אנחנו לברכת הכהנים, או שהם ראויים לברך אותנו, כי כולנו, ברואי ה', כולנו נולדנו בצלם.
יְבָֽרֶכְךָ֥ ה' וְיִשְׁמְרֶֽךָ: / יָאֵ֨ר ה' פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ: / יִשָּׂ֨א ה' פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם:
שבת שלום